קבלה על קהלת 4:2

היינו ושבח אני את המתים שכבר מתו, אדמת עפר אינון אתוון וקלא אתער ואודע והכי אמר בבניינא תניינא. עפר, עפר קדמאה. אדמת תניינא, דאתתקן עקר קדמאה פסולת לגביה.

ורזא דיליה, עינוי לא נהרין בנציצו, כד איהו בחדוה. ובזמנא דספר שער רישיה ודיקניה. בגין דרוחיה לא נהיר ליה באתוון, ואשתקע נציצו דיליה דהוה בקדמיתא. לא קיימא באסתכלותא דאנפין לאסתכלא. ורזא דהאי ושבח אני את המתים שכבר מתו מן החיים אשר המה חיים עדנה. זרעא דדוד, סוד יי' ליראיו ובריתו להודיעם.

יאסף אהרן אל עמיו וגו'. רבי חייא פתח, ושבח אני את המתים שכבר מתו וגו'. האי קרא אתמר ואוקמוה. ת"ח, כל עובדוי דקב"ה, בדינא וקשוט, ולית מאן דאקשי לקבליה, וימחי בידיה, ויימר ליה מה עבדת, וכרעותיה עבד בכלא.