Musar על קהלת 4:2

וכן אמר שלמה המלך עליו השלום (קהלת ט׳:ד׳) כי מי אשר יחובר אל כל החיים יש בטחון כי לכלב חי הוא טוב מן האריה המת. פירושו - שיבח חיי העוה"ז לענין התשובה ופעולת המצוה והשגת מעלות הנפש והוא הבטחון הנמצא לאשר יחובר אל החיים. ופירושו - כי לכלב החי כי האדם הפחות בחיים יכול להוסיף מעלות בנפשו מה שלא יכול לעשות כן החכם הצדיק המת. ובמקום אחר ביזה וגינה העולם הזה לענין השגת תענוגיו וכבודו. ואמר (שם א') מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש. עוד אמר (שם ד') ושבח אני את המתים שכבר מתו מן החיים אשר המה חיים עדנה:

נחזור לדברי הראשונים, ההולך בלא בנים מת הוא בעולם הזה ולא יחיה לעולם הבא^הגה"הואם תקשה אם כן איך עלה על דעת בן עזאי שלא לקח אשה (יבמות סג, ב), הנה מצאתי בזה דברים נעימים מה שכתב המקובל מהר"ש אלקווי"ץ הלוי (שרש ישי עז, ב), ולרוב חביבותם אעתיק עד גמירא. זה לשונו, אמנם אומרו בן עזאי מה אעשה שנפשי חשקה בתורה (יבמות שם), הוא דבר נפלא צריך שתתבונן בו, והוא סוד גדול לא תמצאהו כי אם במעמקי הים הגדול כו' הזוהר ובפרט בספר התיקונים. והדבר כי זה שאמרנו שמי שהולך בלא בנים אין לו תקנה, צריך שתדע שזה יהיה כאשר בא להוליד ולא הוליד. כי אם הוא בא לעולם הזה לקיים מצוה אחרת שחסר לו מקודם, או לקבל כרת או עונש אחר, וכל שכן אם בא להתחסד עם בני דורו, אלה לא יצטרכו לבנים, ולא יענשו אם לא הולידום. ואם הולידום, לא להם יהיה הזרע. ואין זה בכלל הא דאמרינן בבמה מדליקין (שבת לב, ב) בעון נדרים אשתו של אדם מתה, ובנים של אדם מתים כשהם קטנים, ואין זו אשתו ואין אלו בניו. אבל האשה הזאת היא ממי שלא זכה לבנות ואלו לבניו, ועל כיוצא בזה נאמר, מצינו צדיקים במיתתן מולידים, כי כבר מתו בפעם אחרת, ועליהם אמר שלמה בחכמתו (קהלת ד, ב) ושבח אני את המתים שכבר מתו. ועתה לא באו כי אם לקיום מצוה כאמור, או לקבל עונש, ועליהם נאמר (שם ח, י) ובכן ראיתי רשעים קבורים ובאו, כי אחרי שנקברו עוד שבו אל העולם הזה. וישתכחו בעיר אשר כן עשו, אינם זוכרים מה שעבר עליהם בשכבר, ואינם נותנים לב לשוב אל ה'. מה שאין כן בצדיקים, כי בבואם הנה נפשם זוכרת אשר היה כבר לעולמים, והנה היא עולה במעלות בית אל. ועל זה תראה הצדיקים מי שיש להם נטיה למצוה ממצוה אחרת, כרבי פנחס בן יאיר בפדיון שבוים (חולין ז, א), כי נפשם דורשת הטוב להם ומה שהיא צריכה, כי על כן באה לעולם הזה. ואלה בהולידם, אינם בניהם, ולא ילקו בעונם. כי על כן אמרו אשתו ובניו, אשתו דיקא, בניו דיקא. וגם אלה לא ירשו עטרת אביהם כבני משה רבינו ע"ה, והוא מבואר כאשר תזכור מה שהקדמנו:
ועל כן השיב בן עזאי שואליו דבר, ומה אעשה ונפשי חשקה בתורה, ואחרי שהיא נוטה אל עסק התורה, יראה שלזה באה לעולם הזה לא על הבנים. והיא תשובה נצחת עם מה שפרשנו. ויקשה זולתו, כי מי שיהיה טהור ובדרך לא היה, וחדל לעשות הפסח מפני שנפשו חשקה בתורה הייטב בעיני ה', הלא תכרת הנפש ההיא ככתוב בתורה. וסוף דבריו אפשר לעולם שיתקיים על ידי אחרים, מתוק מדבש כאשר תבין את אשר לפניך, צדיקים במיתתן מולידים. אמר, ואם תקשו עלי כי על כל פנים יש ויש מי שלא זכו לבנות והיו באים על ידי אם הייתי נושא אשה, גם יש כמוני מגולגלים אחרים יבאו על ידם. וידוע ליודעים חן כי המגולגלים יקראו אחרים, ואב לכולם (דברים כד, ב) ויצאה והיתה לאיש אחר, מדה כנגד מדה, זה מגולגל וזו מגולגלת. והדין נותן שיקראו אחרים, כי אינם עצמם אבל אחרים, כי על כן סובלים עונות ראשונים, והוא סוד (ברכות ז, א) צדיק ורע לו צדיק בן רשע, כלומר שהיה רשע מקודם, ורשע וטוב לו רשע בן צדיק, שהיה צדיק מקודם, כנדרש בספר הבהיר. והוא אמת ותורתו אמת ודינו דין אמת, ואנחנו לא נדע הצדיק הזה מה היה לפנים, ועל כן נתמה על ייסוריו, ויודע כל נסתרות ישתבח שמו היודע עושה בו דין אמת:
והוא סוד יסוריו של איוב, כי היה סובל עונות ראשונים, ככתוב בספר הסודות, כי היה נפשו של תרח. וכאשר נגלו אליו האלהים והודיעו סוד הדבר, אמר (איוב מב, ו) על כן אמאס ונחמתי על עפר ואפר, הנני מתנחם אחרי שידעתי שיצא ממני מי שאמר לפניך (בראשית יח, כז) ואנכי עפר ואפר. ועד עת בא דברו, לא ידע מי הוא, והיה קורא תגר, כי היה עצמו צדיק גמור, ולא ידע סוד הדבר. ואף כי כבר התחיל אליהוא להודיע סוד הדבר בכלל, לא הודיעו הפרט הזה. ושמעתי מהרב מהר"ר יעקב בי רב זל"ה ענין נאה ומתקבל במה שאמר אליהוא, באיוב חרה אפו על צדקו נפשו מאלקים, ובשלשת רעיו חרה אפו על אשר לא מצאו מענה וירשיעו את איוב. כי שתי הכתות צודקות ובלתי צודקות. כי איוב אמת שהיה צדיק, אבל נפשו לא היתה צדקת, כי חטאה בשכבר כמדובר, ועל כן חרה אפו על צדקו נפשו, לא צדקו עצמו, כי בזה הדין עמו. ובשלשת רעיו חרה אפו על אשר הרשיעו את איוב, כי איוב לא היה רשע, כי נפשו היתה רשע מהפעם האחרת, והוא היה צדיק בפעם הזאת:
ונשוב למה שהיינו בו, כי זהו פירוש דברי בן עזאי, אפשר לעולם שיתקיים על ידי אחרים, והוא מבואר מה שלא יתכן בזולת זה. ועל כן לא ימנע אדם עצמו מלעשות פרי, כי מי יגיד לו את אשר כבר היה, ואפשר שצריך לבנים, ואם ילך ערירי לא יכנס בפלטרין של מלך ואין לו מנוח. ועל כן בא גואלו הקרוב אליו והוא אחיו וגאל אותו, כי יביאנו באשתו ממש. וכמה נפלאו דרכיו יתברך בזה, כמובא במעשה רב דרבי חייא ורבי יוסי, כד אערעו ליליא חד במגדלא דצור, רמזתיו בפסוק יעשה ה' עמכם חסד, כי אשתו שהיתה היא עתה אמו, ואחיו שהיה הוא עתה אביו, ונהפכו עליו סדרי בראשית לסבה הוזכרה שם:
ואם תזכור מה שכתבנו בפסוק הנזכר מדברי האלהיים ההמה, יעלזו חסידים בכבוד, תשכיל ממוצא דבר למה יהיה זה הדבר מיוחד באשת המת מאשה אחרת, והיא כי עוד נשאר רוח האיש ההוא באשה ההיא, ועליו הוא נבנה כמובא שמה. ועל כן הבן הראשון אשר תלד היבמה, בכיון הוא והיא בדבר כהוגן, הוא האיש הראשון, ומשם והלאה הם בני השני, והבן כל זה:
ואחרי שידעת כי הנפשות הן כדמות משפחתו שמה כמדובר, הנה הקרוב מכולם הוא האח. אמנם למה לא יהיה זה באב יותר מהאח, אחרי שהוא הקרוב יותר. כתב הרב רבי מנחם מריקנא"ט ז"ל, דבר זה שאל הרב רבי יום טוב את הרב רבי שלמה ז"ל, והשיב לו, לפי שיותר דומים המים הנמשכים מזה לזה, ממה שהם דומים אל המעיין שנמשכו משם, וכן המשיל בין האחים והאב. ועוד כתב בזה הרב שם טוב טעם אחר, כי האב גמר להוציא ענפיו ופירותיו, ולא היה לו כח להוציא ענף אחד שני פעמים. ומעשה יהודה, תמר צדקת היתה. אבל האחים יש להן להוציא ענף זה מכלל ענפיהן, כי לא הוציאו פירותיהם עדיין, עד כאן לשונו:. ויש תקנה קרובה לזה ע"י יבום. ומתחילה צריך לידע כי כל איש מניח רוח באשתו, כי ע"י אשתו היו השלמת שבע הצורות, ונשאר באשתו רוחו לאחר מותו, ובפרט בי"ב חדשים הראשונים, כמו שהאריך בזוהר בענין הסבא בפרשת משפטים, וזה הרוח לוחם עם בעל השני שנושא האלמנה שגם הוא נותן רוחו בה, ואלו הרוחות מתקוטטות, פעם זה מנצח, ופעם זה מנצח: