מדרש על בראשית 4:10

איסי בן יהודה אומר חמשה דברים בתורה אין להם הכרעה (שספק הוא אם המלה שייכת למילה שלפניה או שלאחריה), אלו הן: שאת, ארור, מחר, משוקדים, וקם. הלא אם תיטיב שאת או שאת ואם לא תיטיב (בראשית ד' י'), ארור אפם כי עז או כי באפם הרגו איש וברצונם עקרו שור ארור (שם מ"ט ו'), מחר אנכי נצב או וצא הלחם בעמלק מחר (שמות י״ז ט׳), משוקדים כפתוריה ופרחיה או ארבעה גביעים משוקדים, וקם העם הזה או הנך שוכב עם אבותיך וקם (דברים ל״א ט״ז). אלו חמשה דברים בתורה שאין להם הכרעה.

משנה. כיצד מאיימין את העדים על עדי נפשות היו מכניסים אותם ומאיימין עליהם שמא תאמרו מאומד ומשמועה עד מפי עד ומפי אדם נאמן שמא אי אתם יודעים שסופנו לבדוק אתכם בדרישה ובחקירה הוו יודעין שלא כדיני ממונות דיני נפשות דיני ממונות אדם נותן ממון ומתכפר לו דיני נפשות דמו ודם זרעותיו תלויין בו עד סוף העולם שכן מצינו בקין שהרג את אחיו שנאמר (בראשית ד י) קול דמי אחיך צועקים אינו אומר דם אחיך אלא דמי אחיך דמו ודם זרעותיו ד״א דמי אחיך שהיה מושלך דמו על העצים ועל האבנים לפיכך נברא אדם יחידי ללמדך שכל המאבד נפש אחת מישראל מעלה עליו הכתוב כאלו איבד עולם מלא וכל המקיים נפש אחת מישראל מעלה עליו הכתוב כאילו קיים עולם מלא ומפני שלום הבריות שלא יאמר אדם לחבירו אבא גדול מאביך ושלא יהיו המינים אומרים הרבה רשויות בשמים ולהגיד גדולתו של הקב״ה שאדם טובע כמה מטבעות בחותם אחד כולן דומין זה לזה ומלך מלכי המלכים הקב״ה טבע כל אחד ואחד בחותמו של אדם הראשון ואין אחד מהם דומה לחבירו לפיכך כל אחד ואחד חייב לומר בשבילי נברא העולם ושמא תאמרו (שם ע״ב) מה לנו ולצרה זו והלא כבר נאמר (ויקרא ה א) והוא עד או ראה או ידע אם לוא יגיד וגו׳ ושמא תאמרו מה לנו לחוב בדמו של זה והלא כבר נאמר באבוד רשעים רנה:

נב מִשְׁנָה. כֵּיצַד מְאַיְּמִין אֶת הָעֵדִים? עַל עֵדֵי נְפָשׁוֹת, הָיוּ מַכְנִיסִין אוֹתָם וּמְאַיְּמִין עֲלֵיהֶם: שֶׁמָּא תֹּאמְרוּ מֵאֹמֶד, וּמִשְּׁמוּעָה, עֵד מִפִּי עֵד, וּמִפִּי אָדָם נֶאֱמָן, שֶׁמָּא אִי אַתֶּם יוֹדְעִים, שֶׁסּוֹפֵנוּ לִבְדֹּק אֶתְכֶם בִּדְרִישָׁה וּבַחֲקִירָה, הֱווּ יוֹדְעִין, שֶׁלֹּא כְּדִינֵי מָמוֹנוֹת דִּינֵי נְפָשׁוֹת. דִּינֵי מָמוֹנוֹת, אָדָם נוֹתֵן מָמוֹן וּמִתְכַּפֵּר לוֹ. דִּינֵי נְפָשׁוֹת, דָּמוֹ וְדַם זַרְעוֹתָיו תְּלוּיִין בּוֹ עַד סוֹף הָעוֹלָם, שֶׁכֵּן מָצִינוּ בְּקַיִן שֶׁהָרַג אֶת אָחִיו, שֶׁנֶּאֱמַר: (בראשית ד׳:י׳) "קוֹל דְּמֵי אָחִיךָ צֹעֲקִים", אֵינוֹ אוֹמֵר, "דַּם אָחִיךָ", אֶלָּא, "דְּמֵי אָחִיךָ", דָּמוֹ וְדַם זַרְעוֹתָיו. דָּבָר אַחֵר: "דְּמֵי אָחִיךָ", שֶׁהָיָה דָּמוֹ מֻשְׁלָךְ עַל הָעֵצִים וְעַל הָאֲבָנִים. לְפִיכָךְ נִבְרָא אָדָם יְחִידִי, לְלַמְּדְךָ, שֶׁכָּל הַמְאַבֵּד נֶפֶשׁ אַחַת מִיִּשְׂרָאֵל, מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ אִבֵּד עוֹלָם מָלֵא. וְכָל הַמְקַיֵּם נֶפֶשׁ אַחַת מִיִּשְׂרָאֵל, מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ קִיֵּם עוֹלָם מָלֵא. וּמִפְּנֵי [שְׁלוֹם] הַבְּרִיּוֹת, שֶׁלֹּא יֹאמַר אָדָם לַחֲבֵרוֹ: אַבָּא גָּדוֹל מֵאָבִיךָ, וְשֶׁלֹּא יְהוּ הַמִּינִים אוֹמְרִים: הַרְבֵּה רָשֻׁיּוֹת בַּשָּׁמַיִם, וּלְהַגִּיד גְּדֻלָּתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁאָדָם טוֹבֵעַ כַּמָּה מַטְבְּעוֹת בְּחוֹתָם אֶחָד, כֻּלָּן דּוֹמִין זֶה לָזֶה, וּמֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, טָבַע כָּל אָדָם בְּחוֹתָמוֹ שֶׁל אָדָם הָרִאשׁוֹן, וְאֵין אֶחָד מֵהֶם דּוֹמֶה לַחֲבֵרוֹ, לְפִיכָךְ כָּל אֶחָד וְאֶחָד חַיָּב לוֹמַר: בִּשְׁבִילִי נִבְרָא הָעוֹלָם. וְשֶׁמָּא תֹּאמְרוּ: מַה לָּנוּ וְלַצָּרָה [הַזֹּאת]? וַהֲלֹא כְּבָר נֶאֱמַר: (ויקרא ה׳:א׳) "וְהוּא עֵד אוֹ רָאָה אוֹ יָדָע, אִם לוֹא יַגִּיד" וְגוֹ'. וְשֶׁמָּא תֹּאמְרוּ: מַה לָּנוּ לָחוּב בְּדָמוֹ שֶׁל זֶה? וַהֲלֹא כְּבָר נֶאֱמַר: (משלי י״א:י׳) "וּבַאֲבֹד רְשָׁעִים רִנָּה". גְּמָרָא. תָּנוּ רַבָּנָן: כֵּיצַד מֵאֹמֶד? אוֹמֵר לָהֶם: שֶׁמָּא כָּךְ רְאִיתֶם, שֶׁרָץ אַחַר חֲבֵרוֹ לְחֻרְבָּה, וְרַצְתֶּם אַחֲרָיו, וּמְצָאתֶם סַיִף בְּיָדוֹ, וְדָמוֹ מְטַפְטֵף, וְהָרוּג מְפַרְפֵּר, אִם כָּךְ רְאִיתֶם, לֹא רְאִיתֶם כְּלוּם.