תנחומא בובר
ד"א ויגש אליו יהודה. זש"ה אחד באחד יגשו ורוח לא יבא ביניהם (איוב מא ח), זה יהודה ויוסף, שכל מה שנתגאה יוסף בא יהודה ונצח אותו, שנאמר ולא יכול יוסף להתאפק (בראשית מה א), למה היו דומין, לשור שהיה יוצא והיו כל החיות בורחות מפניו, והיה בועט לזה ומנגח לזה, ובא האריה ולא עמד לפניו, אלא נראה הארי ובקשו לשור ולא נמצא, כך יוסף נמשל בשור, שנאמר בכור שורו הדר לו (דברים לג יז), והשבטים נמשלו לחיות, והיה יוסף מתגאה עליהם ומבעט אותם, ויתנכר אליהם, ומנגח לזה, ויקח מאתם את שמעון, לא עשה, אלא כיון שיצא הארי, גור איה יהודה (בראשית מט ט), בקשו לשור ולא נמצא, אלא ולא יכול יוסף להתאפק, למה, ליש גבור בבהמה ולא ישוב מפני כל (משלי ל ל), אפילו מפני שכתיב בו ויכלכל. אף לעתיד לבא משוח מלחמה עתיד לעמוד מיוסף, ומשוח העומד מיהודה קשה ממנו, שנאמר וגברתי את בית יהודה [ואת בית יוסף אושיע] (זכריה י ו).
מדרש תנחומא
אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן, לְסַכָּנָה גְדוֹלָה יָרַד יוֹסֵף, שֶׁאִם הֲרָגוּהוּ אֶחָיו, אֵין בְּרִיָּה בָּעוֹלָם מַכִּירוֹ. וְלָמָּה אָמַר הוֹצִיאוּ כָל אִישׁ מֵעָלָי. אֶלָּא כָּךְ אָמַר יוֹסֵף בְּלִבּוֹ, מוּטָב שֶׁאֵהָרֵג וְלֹא אֲבַיֵּשׁ אֶת אַחַי בִּפְנֵי הַמִּצְרִים.
תנחומא בובר
ד"א כיון שראה יהודה ליוסף שאינו מתפייס התחיל לומר לאחיו [מה] אנו עומדים, מזה נתחיל ובפרעה נסיים, והם לא היו יודעים שיוסף מבין לשונם, שנאמר והם לא ידעו כי שומע יוסף (בראשית מב כג), כיון שראה יוסף כך, התחיל אומר להם בתחנונים ובלשון רכה, אמר להם איני רוצה לידע אלא לבנימן הזה, מי נתן לו עצה לגנוב את הגביע, שמא אתם נתתם לו עצה לגנוב את הגביע, כיון ששמע בנימן כך, אמר לא הם נתנו לי עצה, ולא אני נגעתי בגביע, אמר לו השבע לי, התחיל לישבע לו, ובמה נשבע לו, בפרישותו של יוסף אחי ממני, לא נגעתי בו, ולא בשילוח חצים שנשתלחו בו, שנאמר וישטמוהו בעלי חצים (בראשית מט כג), ולא בהפשט שהפשיטוהו, שנאמר ויפשיטו את יוסף את כתנתו (שם לו כג), ולא בהשלכה שהשליכוהו לבור, שנאמר וישליכו אותו הבורה (שם שם כד), ולא במכירה שמכרוהו לישמעאלים, ולא בטבילה שטבלו כתנתו בדם, שלא נתנו לי עצה, ולא נגעתי בגביע, אמר יוסף מי יודיע לי שאתה נשבע על אחיך באמת, א"ל משמותן של בני אתה יכו לידע כמה אני מחבבו, שהוצאתי שמותן על מה שאירע לו, א"ל ומה שמותן של בניך, א"ל בלע ובכר ואשבל גרא ונעמן אחי וראש מפים וחפים וארד (בראשית מו כא). א"ל למה בלע, א"ל על ידי שנבלע אחי ממני, ובכר שהיה בכור לאמי, ואשבל לשנשבה אחי, גרא שהיה גר באכסניא, נעמן שהיו דבריו נעימים. אחי שהיה אחי מאם, ואין לי אלא הוא. וראש שהיה גדול ממני. מופים שהיה לומד תורה מפי אבינו ומלמדה לי, והיו כל אחיו חוזרים ורועים והוא יושב אצל אבי ולומד ממנו המסורות מה שקיבל משם ומעבר. וחופים שנתחפה עד היום הזה. ד"א חופים, שלא ראיתי בחופתו והוא לא ראה בחופתי. ד"א חופים שעד עכשיו אני מתאבל עליו והולך יחף. וארד שהוריד את כלנו לכאן. ד"א וארד כי ארד אל בני אבל שאולה (בראשית לז לה). בבקשה ממך לא תוריד את אבא ביגון שאולה, וכן יהודה אמר כי איך אעלה אל אבי וגו' (שם מד לד). כיון ששמע יוסף לא יכול לכבוש רחמיו, שנאמר ולא יכול יוסף להתאפק וגו' (שם מה א), ויתן את קולו בכי וגו' (שם שם ב), ויאמר יוסף אל אחיו אני יוסף (שם שם ג), כיון שאמר להם אני יוסף (אחיכם) לא יכלו אחיו לענות אותו כי נבהלו מפניו (שם), ר' אלעזר ב"ר שמעון בשם ר' אלעזר בן עזריה אמר ומה אם יסף שאמר לאחיו אני יוסף, וידעו מה שעשו בו, לא יכלו לענות אותו, כשיבא הקב"ה להתווכח עם כל אחד ואחד מן הבריות ולומר לו מעשיו כמו שכתוב כי הנה יוצר הרים ובורא רוח ומגיד לאדם מה שיחו (עמוס ד יג) על אחת כמה וכמה שאין בריה יכולה לעמוד.