מדרש תנחומא
אֹסְרִי לַגֶּפֶן עִירֹה, גֶּפֶן אֵלּוּ יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: גֶּפֶן מִמִּצְרַיִם תַּסִּיעַ (תהלים פ, ח), יֶאְסֹר לְעִירֹה עִיר הַקֹּדֶשׁ. וְלַשּׂרֵקָה אֵלּוּ יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: וְאָנֹכִי נְטַעְתִּיךְ שׂוֹרֵק (ירמיה ב, כא). בְּנִי אֲתֹנוֹ, יִבְנוּ שַׁעַר הָאִיתוֹן (יחזקאל מ, ט).
מדרש אגדה
אסרי לגפן עירה [ולשרקה בני אתונו]. שמגפן אחת מספקת עירו, ומשורקה אחת שני בני אתונות, ואם תאמר אין בו טעם שאמר בו ולבן שינים מחלב [ת"ל חכלילי עינים מיין כל חיך שטועמו אומר לי לי], ואם תאמר לבחורים טוב ולא לזקנים, תלמוד לומר ולבן שינים מחלב, אל תיקרי לבן שינים אלא לבן שנים: