מדרש על בראשית 49:6: בראשית רבה ומקורות קלאסיים

טוביהו ברבי אליעזר ז״ל אומר (משלי י״ב:ב׳) טוב יפיק רצון מה'. שתפלתו היתה נשמעת לאלתר וכן הוא אומר (ישעיהו מ״ט:ח׳) בעת רצון עניתיך (משלי י״ב:ב׳) ואיש מזמות ירשיע. ונתחייב לרדת חיים שאולה. ירשיע כענין שנאמר (איוב ל״ד:י״ז) ואם צדיק כביר תרשיע. פירוש יחייבו ואומר (שם טו) ירשיעך פיך ולא אני. וכן כיוצא בהם ד״א ואיש מזמות ירשיע זה קרח. יועץ מזמות רשע והרשיע רבים עם עצמו שנא' ויקח קרח בן יצהר בן קהת וכו' ולמה נסמכה פרשת פורענות דקרח לפרשת ציצית שכיון שאמר משה לישראל (במדבר טז) ועשו להם ציצית. הלךואמר לאשתו ראי שחידש לנו משה מצוה אחרת לעשות ציצית על כנפי בגדינו ולתת על ציצית הכנף פתיל תכלת. אמרה לו הריני עושה לך טלית כולה של תכלת. לקחה והוליכה אצל משה רבינו אמר לו זאת חייבת בתכלת או לא אמר לו בית מלא ספרים צריך מזוזה. מיד התחיל לגנות שנא' ויקח קרח. שלקה מקח רע לעצמו. ד״א שלקח לבו בגאותו כענין שנאמר (איוב שם) מה יקחך לבך וגו'. אמרה לו אשתו מפני מה משה מלך ואהרן כהן גדול ובניו סגני כהונה גדולים ולך נתן עבודת משא בכתף שנא' (במדבר ג) ולבני קהת לא נתן כי עבודת הקדש עליהם בכתף ישאו. ולא די זה אלא נתן עיניו בשער שלכם שנא' (שם ח) והעבירו תער על כל בשרם לכך נאמר ויקח קרח על שמו נקרא שעשה קרחה במשפחתו. בן יצהר. שהרתיח כל העם עליו כצהרים. בן קהת. שהקהה שיני מולידיו. בן לוי. שנעשה לויה לגיהנם אבל יעקב לא זכרה ר' שמואל בר רב יצחק אמר כבר בקש יעקב רחמים על עצמו ובטלה הימנו שנאמר (בראשית מ״ט:ו׳) בסודם אל תבא נפשי. אלו המרגלים. בקהלם אל תחד כבודי. אלו עדת קרח. ודתן שעבר על דת. ואבירם. שהאביר לבו שלא לעשות תשובה. ואון. שישב באנינות עד שמת. בן פלת. שנעשו לו פלאות שניצל מעדת קרח. בני ראובן. שראה והבין. אמר רב און בן פלת אשתו הצילתו. אמרה לו מה איכפת לך אי משה רב אתה תלמיד אי קרח רב אתה תלמיד א"ל ומה אעשה כבר נמניתי עמהם ואיני יכול לפרוש. אמרה לו אני אצילך השקתו יין וישן לו על המטה וישבה לה על פתח חצרה וסתרה את שערה והיתה סורקת את ראשה. אמרה כתיב כי כל העדה כולם קדושים ובתוכם ה' וכן היה שכיון שבא אחד מהם לשאול על און היה רואה את האשה פרועת ראש וחוזר לאחוריו בין כך ובין כך ניצל. ועליה אמר שלמה (משלי י״ד:א׳) חכמות נשים בנתה ביתה זו אשת און בן פלת. ואולת בידה תהרסנו. זו אשת קרח שהיסיתתו למרוד במשה. וכן מצאנו באדם הראשון שלקה על ידי אשתו. וכן מצאנו באחאב שהיסיתתו אשתו מיכן אמרו כל ההולך אחר עצת אשתו נופל לגיהנם. והני מילי בדברי תורה אבל במילי דעלמא אזיל. כדאמרי אינשי אתתך גוצא נחון ולחוש לה ליטול הימנה עצה. ד״א ויקח קרח לקח עמו אנשים רעים נותנים לו עצות רעות. א״ל ראה בני קהת עמרם ויצהר וחברון ועוזיאל, תינח עמרם גדול שבאחים זכו בניו לגדולה. מישאל ואלצפן מפני מה יהא נשיא על הלוים שנא' (במדבר ג׳:ל׳) ונשיא בית אב למשפחות הקהתי אליצפן בן עוזיאל מיד קנאוהו על משה, ע"א מתקנא על מתנות כהונה. אמר לא די שנטל את הכהונה ונתנה לאחיו אלא נתן להם מתנות כהונה. שנאמד בכורי כל אשר בארצם וגו'. כל חרם בישראל וגו'. כל חלב יצהר וכל חלב תירוש וגו'. ואפי' מעשר שני שניתן ללוים. אמר והרמותם ממנו תרומת ה' מעשר מן המעשר. מיד הלך ולקח עמו חמשים ומאתים איש ועשה להם סעודה ושחט להם שחיטה גדולה. בא אלעזר ליטול מתנות ולא נתנו לו עד שבא אליהם וקמו מפניו וראיה לדבר שעל הכהנים נחלקו שנאמר ובקשתם גם כהונה. אבל היו עמהם קנאות אחרות כמו שדרשו רבותינו. וכן אמר שלמה (משלי י׳:י״ב) שנאה תעורר מדנים. ודתן ואבירם בני אליאב בן פלוא בן ראובן שנא' בפרשת פנחס (במדבר כ״ו:ה׳) (ויהיו בני) ראובן בכור ישראל לפלוא משפחת הפלואי. וכתיב ובני פלוא אליאב. (דברי הימים א ב׳:ח׳) ובני איתן עזריה. כמו (בראשית מ״ו:כ״ג) ובני דן חושים, והיו (בני) דתן ואבירם בני אליאב בן פלוא בן ראובן (ומה שאמר על דתן ואבירם בן טועה). אבל און בן פלת אי אפשר לומר שהוא פלוא. שכבר אמר ובני פלוא אליאב ולא אליאב ואון אחים אלא היה איש אחר זולת משפחת דתן ואבירם. אבל לפי שיצא מעצתם לא זכרו הכתוב במקום אחר שלא יהא לו גנאי שנתוועד עם מתי שוא והסתירה הב״ה המעשה והמשפחה שלו כמו שהסתיר את המקושש מפני המשפחה. ומי גרם לדתן ואבירם להתוועד עם קרח לפי שהיו שכנים להם דכתיב (במדבר ב׳:י׳) דגל מחנה ראובן תימנה. וכתיב (שם ג) משפחות בני קהת יחנו על ירך המשכן תימנה:

(משלי א יא): "אם יאמרו 'לכה אתנו נארבה לדם נצפנה לנקי חנם'" - אלו אחיו של יוסף, שהיו מצפין ואומרים 'אימתי יגיע הקץ ונהרגנו', וכיוון שבא אצלם, התחילו אומרים זה לזה 'הרי היא השעה, הרי היא העונה', והיתה השכינה משחקת ואומרת 'אוי להם מדמו של צדיק זה', לכך נאמר "נצפנה לנקי חינם". ומכולם לא רצה להצילו אלא ראובן, שנאמר "וישמע ראובן ויצילהו מידם", אמר להם 'בואו ואתן לכם עצה', אמרו לו 'מה עצה אתה נותן לנו?' אמר להם 'נשליך אותו לבור כשהוא חי וידנו אל תהי בו', מניין? שנאמר: (משלי א יב): "נבלעם כשאול חיים, ותמימים כיורדי בור" - שירד לבור לפי תומו, ולא היה יודע מה היו עושין לו. אמר רבי לוי בן זבדי: מי הורידו לבור מכל אחיו? הוי אומר שמעון ולוי, שנאמר (בראשית מט ו): "בסודם אל תבוא נפשי", אבל ראובן היה בדעתו להצילו ולהחזירו אל אביו, שנאמר (בראשית לז כב): "למען הציל אותו מידם להשיבו אל אביו". (בראשית לז כט): "וישב ראובן אל הבור" - והיכן היה? רבי יהודה ורבי נחמיה: רבי יהודה אומר: טרחתו של בית היתה מושלכת עליו, וכיוון שנפטר מטרחתו בא והציץ בתוך הבור ולא מצאו, הה"ד "וישב ראובן אל הבור והנה אין יוסף בבור ויקרע את בגדיו". רבי נחמיה אומר: בשקו ובתעניתו היה עוסק, על אותו מעשה שאירעו, ולא ניפנה, וכיוון שנפטר משקו ומתעניתו בא והציץ בתוך הבור ולא מצאו, הה"ד "וישב ראובן אל הבור וגו'". ולא עוד, אלא כיוון שמכרו אותו היתה שכינה משחקת עליהם ואומרת להם (ישעיהו נה ח): "כי לא מחשבותיי מחשבותיכם וגו'", לא במחשבה שאתם חושבין, "ולא דרכיכם דרכיי", ולא בדרך שאתם אומרים, שאילולי שהיתה גזירה מלפניי, לא היתה עצתכם כלום. (משלי א יג): "כל הון יקר נמצא, נמלא בתינו שלל" - זו מכירתו של יוסף, שהיה בן יקיר לאביו, שנאמר (בראשית לז ג): "כי בן זקונים הוא לו", נמצא מחיה לפניהם, דכתיב (בראשית מה ה): "כי למחיה שלחני אלהים לפניכם". "נמלא בתינו שלל" - שמלאו בתיהם כסף וזהב מאוצרותיו של יוסף. אמר רבי יהושע בן לוי: לא נמשכו עשרה הרוגי מלכות אלא בחטא מכירתו של יוסף. אמר רבי אבין: הוי אומר: נפרעו עשרה מכל דור ודור, ועדיין אותו החטא קיים. (משלי א יד): "גורלך תפיל בתוכנו" - בשעה שישב יוסף, נוטל הכליד והיה מקיש בו: ראובן שמעון לוי יהודה יששכר זבולון - בני אם אחת הם, יבואו וישבו; דן ונפתלי - בני אם אחת הם, יבואו וישבו; גד ואשר - בני אם אחת הם, יבואו וישבו; וחוזר והקיש בכליד, ואמר: בנימין יתום ואני יתום, נאה ליתום לישב אצל יתום "כיס אחד יהיה לכולנו" - שהיו כולם אוכלים על שולחן אחד במסיבה, כיצד היה עושה? נתן לכל אחד ואחד חלק אחד, ולבנימין חמישה חלקים, כיצד? נטל חלקו, וחלק בנימין, וחלק אפרים, וחלק מנשה, וחלק אסנת אשתו של יוסף, ונתן לבנימין, שנאמר (בראשית מג לד): "וישא משאות מאת פניו אליהם ותרב משאת בנימין ממשאות כולם חמש ידות, וישתו וישכרו עמו". אמר רבי שמלאי משום רבי יצחק מגדלאה: מיום שפירש יוסף מאחיו לא טעם טעם יין עד אותו היום, דכתיב (בראשית מט כו): "ולקדקוד נזיר אחיו". אמר רבי יוסי בר חנינא: אף הם לא טעמו טעם יין, שנאמר "וישתו וישכרו עמו". ד"א "גורלך תפיל בתוכנו" - זו תורה, שהיתה גורלו של הקב"ה ונתנה לישראל; "כיס אחד יהיה לכולנו" - בשעה שעמדו על הר סיני ואמרו (שמות כד ז): "כל אשר דיבר ה' נעשה ונשמע".

בֶּן יִצְהַר בֶּן קְהָת בֶּן לֵוִי. וְלָמָּה לֹא כְתִיב בֶּן יַעֲקֹב אוֹ בֶּן יִשְׂרָאֵל. זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: בְּסוֹדָם אֶל תָּבֹא נַפְשִׁי וְגוֹ' (בראשית מט, ו). בְּסוֹדָם אֶל תָּבֹא נַפְשִׁי, אֵלּוּ הַמְּרַגְּלִים. בִּקְהָלָם אֶל תֵּחַד כְּבוֹדִי (שם), זֶה קֹרַח. אָמַר יַעֲקֹב לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, לֹא בַּמְּרַגְּלִים וְלֹא בְּמַחֲלֻקְתּוֹ שֶׁל קֹרַח יִזָּכֵר שְׁמִי עַל אוֹתָן רְשָׁעִים שֶׁעֲתִידִים לְהַכְעִיס. וְאֵימָתַי יִכָּתֵב שְׁמִי עֲלֵיהֶם. כְּשֶׁהֵם מִתְיַחֲסִין וְעוֹמְדִין עַל הַדּוּכָן, שֶׁנֶּאֱמַר: בֶּן תַּחַת בֶּן אֲסִיר בֶּן אֲבִיאָסָף בֶּן קֹרַח בֶּן יִצְהָר בֵּן קְהָת בֶּן לֵוִי בֶּן יִשְׂרָאֵל (דה״‎א ו, כב-כג). וְדָתָן וַאֲבִירָם. מִכָּאן אָמְרוּ חֲכָמֵינוּ זִכְרוֹנָם לַבְּרָכָה, אוֹי לָרָשָׁע וְאוֹי לִשְׁכֵנוֹ, שֶׁהָרֵי דָּתָן וַאֲבִירָם נֶאֶבְדוּ בְּמַחֲלֻקְתּוֹ שֶׁל קֹרַח, לְפִי שֶׁהָיוּ שְׁכֵנִים לְקֹרַח, שֶׁהָיָה שָׁרוּי בַּדָּרוֹם, דִּכְתִיב: מִשְׁפְּחוֹת בְּנֵי קְהָת יַחֲנוּ עַל יֶרֶךְ הַמִּשְׁכָּן תֵּימָנָה (במדבר ג, כט). דִּגְלוֹ שֶׁל רְאוּבֵן סָמוּךְ לָהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: דֶּגֶל מַחֲנֵה רְאוּבֵן תֵּימָנָה (שם ב, י), וְנִשְׁתַּתְּפוּ עִמָּהֶם. אֲבָל דִּגְלוֹ שֶׁל יְהוּדָה וְדִגְלוֹ שֶׁל יִשָּׂשׂכָר וּזְבוּלֻן, שֶׁהָיוּ שְׁרוּיִם בַּמִּזְרָח, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהַחוֹנִים קֵדְמָה מִזְרָחָה דֶּגֶל מַחֲנֵה יְהוּדָה (שם פסוק ג), וּכְתִיב: וְעָלָיו מַטֵּה יִשָּׂשׂכָר (שם פסוק ה), וְהָיוּ שְׁכֵנִים לְמֹשֶׁה וְאַהֲרֹן וּבָנָיו, דִּכְתִיב: וְהַחוֹנִים לִפְנֵי הַמִּשְׁכָּן קֵדְמָה לִפְנֵי אֹהֶל מוֹעֵד מִזְרָחָה מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן וּבָנָיו (שם ג, לח). לְפִי שֶׁהָיוּ אֵלּוּ סְמוּכִין לַתּוֹרָה, לְפִיכָךְ זָכוּ לִהְיוֹת בְּנֵי תּוֹרָה, דִּכְתִיב: יְהוּדָה מְחוֹקְקִי (תהלים ס, ט). וּכְתִיב: וּמִבְּנֵי יִשָּׂשׂכָר יוֹדְעֵי בִּינָה לְעִתִּים (דה״‎א יב, לג). וּכְתִיב: וּמִזְּבוּלֻן מוֹשְׁכִים בְּשֵׁבֶט סוֹפֵר (שופטים ה, יד). וְדָתָן וַאֲבִירָם שֶׁהָיוּ שְׁכֵנִים לְקֹרַח בַּעַל הַמַּחֲלֹקֶת, לָקוּ עִמּוֹ וְאָבְדוּ מִן הָעוֹלָם. וַיִּקָּהֵל עֲלֵיהֶם קֹרַח. אָמַר לָהֶם: רַב לָכֶם כִּי כָּל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדוֹשִׁים, וְכֻלָּם שָׁמְעוּ בְּסִינַי, אֲנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ. וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ. אִלְמָלֵא אַתֶּם שְׁמַעְתֶּם לְבַדְּכֶם וְהֵם לֹא שָׁמְעוּ, הֱיִיתֶם אוֹמְרִים. עַכְשָׁו כֻּלָּם קְדוֹשִׁים, וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ. מִיָּד נִזְדַּעְזֵעַ מֹשֶׁה מִפְּנֵי הַמַּחֲלֹקֶת, מִפְּנֵי שֶׁכְּבָר הָיָה בְּיָדָן סִרָחוֹן רְבִיעִי. מָשָׁל לְמַה הַדָּבָר דּוֹמֶה. לְבֶן מֶלֶךְ שֶׁסָּרַח עַל אָבִיו, וּפִיֵּס עָלָיו אוֹהֲבוֹ פַּעַם אַחַת וּשְׁתַּיִם וְשָׁלֹש. כְּשֶׁסָּרַח פַּעַם רְבִיעִית, נִתְרַשְּׁלוּ יְדֵי אוֹהֲבוֹ שֶׁל מֶלֶךְ, אָמַר, כַּמָּה פְּעָמִים אֲנִי מַטְרִיחַ אֶת הַמֶּלֶךְ. אַף כָּאן עָשָׂה מֹשֶׁה לְיִשְׂרָאֵל. חָטְאוּ בָּעֵגֶל, וַיְחַל מֹשֶׁה (שמות לב, יא). בַּמִּתְאוֹנְנִים, וְיִתְפַּלֵּל מֹשֶׁה (במדבר יא, ב). בַּמְּרַגְּלִים, וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל ה' וְשָׁמְעוּ מִצְרַיִם (שם יד, יג). בְּמַחֲלֻקְתוֹ שֶׁל קֹרַח, נִתְרַשְּׁלוּ יָדָיו. אָמַר, כַּמָּה אוּכַל לְהַטְרִיחַ אֶת הַמָּקוֹם. לְפִיכָךְ, וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה וַיִּפֹּל עַל פָּנָיו.