צרור המור על התורה
וזהו ויקח קרח. כאומרם ז"ל אין לקיחה אלא פליגה כאומרו מה יקחך לבך. ולכן הלבישם כולם טליתות של תכלת בלא פתיל תכלת. לפי שחשב שהעולם כמנהגו נוהג ומקרה אחד לצדיק ולרשע והכל כאשר לכל. ולכן לא רצה להטיל פתיל תכלת בטלית אלא כולו תכלת. ובזה גלה מחשבתו שכפר בה' אחד. וכן בענין המזוזה אמר שאחר שהבית מלאה ספרים אינה צריכה מזוזה. לפי שהמזוזה היא רמז לשם יתברך שהוא מזוזת השער ויסוד העולם. ולכן אנו מצווין לכתוב בה פרשת שמע ישראל לפי שיש בה סוד הייחוד בסוד ה' אחד. וזהו דומה לפתיל תכלת של ציצית שהוא חוט אחד. המקשר כל הדברים ממעלה למעלה עד רום כל המעלות. וזהו אומרם ז"ל תכלת דומה לים וים דומה לרקיע ורקיע דומה לכסא הכבוד. אשר שם יושב רם ונשא ושוליו מלאים ההיכל. מהיכל קדשו לרקיע ומרקיע לים ומים לתכלת וזהו תכלית כל הדברים. וזהו דוגמת ארץ ושמים ועל זה לקו וירדו שאול חיים. ונעשה בהם תכלית וקללה בסבת חוט תכלת אשר הוא לכל תכלית הוא חוקר. וכן רמזו באומרם שהלבישם טליתות של תכלת. להורות שנתלבשו בלבוש הגאוה וגזלו מלבוש השם. שלו לבדו יאות מלבוש הגאוה כאומר ה' מלך גאות לבש. ולפי שכל פועל גאה יש לו התמוטטות. אמר שהשם אינו כן שאע"פ שנתלבש בלבוש הגאוה עם כל זה הכין תבל וחזקו במסמרים לא ימוט. והנה קרח לבש בגדי השם שהם בגדי מלכות תכלת וחור עם חמשים ומאתים איש בחור. ורצו ללבוש בגדי גאוה ושררה ולכן אמרו כי תשתרר עלינו גם השתרר. וכן אמרו ומדוע תתנשאו על קהל ה'. שמכלל אלו הדברים נראה שדעתם היתה להשתרר ולהתגאות על ישראל. וללבוש בגדי ה' שהם בגדי תכלת שהם השמים מספרים. והם ספירים כמו הספיר. וזהו השמים כסאי ורקיע השמים היא תכלת וזהו ים דומה לרקיע. ואחר שהם היו רוצים ללבוש לבוש נכרי ראוי שיפשטוהו באמצע רחוב העיר. ולכן נתחייבו ירידה לירד ממעלתם. וזהו וירדו חיים שאולה מדה כנגד מדה. וזהו אומרם ז"ל שהלבישם כולם טליתות של תכלת. וזהו ויקח קרח לבוש זה של גאוה ודתן ואבירם. ויקומו לפני משה באופן שעשו להם קימה של הידור וגאוה לפני משה שהיה גדול מהם. ולפי שעצתם היתה עצה נבערה. אמר יעקב בסודם אל תבא נפשי על קרח שבא משבט לוי. ועל דתן ואבירם ואון בן פלת בני ראובן אמר כחי וראשית אוני. ואמרו במדרש וראשית אוני נתנבא עליו שעתידין בניו ליטול הכהונה בכח ולא ינצל מהם אלא און דכתיב ויקח קרח וגו'. הוי וראשית אוני כשם שמפרישים חלה מן העיסה כך הפרישתו אשתו מן המחלוקת וניצול ע"כ. ודרשו זה לפי שאמר וראשית אוני כמו שנאמר ראשית עריסותיכם. ועל זה אמר בסודם לפי שהסוד הוא מסור ללבו של אדם. וזה היה חטא קרח שהיה מלוי שהיה צפון בתוך לבו זה המינות שאמרנו. ולא היה מגלה אותו. וזהו ויקח קרח שלקח עצה רעה בנפשו. והוא כמו מה יקחך לבך. ואמר ובקהלם אל תחד כבודי. כנגד מה שאמר בכאן ויקהלו על משה ועל אהרן כי בכאן גלו קצת מחשבתם ורעתם שרצו לתבוע בפיהם השררה והיו מגלים בדבריהם שלא היו עושים זה לכבודם אלא לכבוד הקהל וזהו רב לכם וגו'. ומשה הבין דבריהם ואמר להם בקר ויודע ה' את אשר לו. שרמז בהם שהשם יגלה ויודיע הדבר שהם מכסים אותו. וינקום ממנו וישבר אותו בעבור חטאתו לפי שמראה עצמו דבק וקרוב אל ה' ואינו כן. וזהו ויודע ה' את אשר לו. והוא כמו ויודע את אנשי סוכות. ואת הקדוש. שכבר הוא קדוש. והקריב אליו. שכבר הוא קרוב אליו. ואת אשר יבחר בו. שעדיין עתיד לבחור בו זה יקריבהו אליו. לפי שעדיין לא נבחר וזהו יקריב אליו. ולא אמר הקריב אליו כבראשונה. לרמוז להם שאולי יבחר או לא יבחר. ואחר שאתם אומרים שאתם קדושים קחו לכם מחתות ובכאן נראה קדושתכם. ואמר רב לכם בני לוי כנגד מה שאמרו רב לכם וגו':
צרור המור על התורה
ויגדל משה ויצא אל אחיו להצטער בצרתם. וזהו וירא בסבלותם. והבין בדבר וראה דבר זר מאד. איש מצרי מבני חם העבדים מושל באיש עברי. וזהו תחת עבד כי ימלוך וכו'. ועוד היות מאחיו קרובים למלכות. ובגודל לבו וגבורתו ויפן כה וכה וירא כי אין איש. מהמצריים. ויך את המצרי ויטמנהו בחול. כי לא פחד מאחיו העברים שיגידו דבר כזה. ואחר ששם עצמו בסכנה לטובתם. ולזה רמזו ז"ל באומרם ויטמנהו בחול. אלו ישראל שנמשלו לחול שנאמר ושמתי את זרעך כחול הים. מה החול גדר לים כך ישראל גדר לעולם. ומה החול אינו משמיע קול אם ימלא אדם כלי ממנו כמו שעושים האבנים או העצמות. כך ישראל הם בעלי סוד. ולכן אמר שטמן הדבר בתוך אחיו. וכמו שפירשתי למעלה במאמר ולא גלו מסתורים שלהם. אבל הרשעים אינם בכלל ישראל ולכן גילו הדבר ואמרו. הלהרגני אתה אומר כאשר הרגת את המצרי. ובזה גלו סוד אחר שהיה טמון בין ישראל. מהריגת המצרי בשם המפורש כאומרם ז"ל הלהרגני אתה אומר מכאן אנו למדים שהרגו בשם המפורש. כי התורה רצתה לגלות לנו זה הסוד וזהו אנו למדין. אבל כל העולם היו חושבים שהרגו בחרב כדעת החולק עם ת"ק דאמר בדפוס של לבנים הכהו. והאמת שהרגו בשם המפורש. וזה הדבר היה בסוד בין היחידים ועכ"ז גילו הדבר. וזה תמצאהו רמוז בפרשה ויצא בן אשה ישראלית והוא בן איש מצרי. הוא המצרי שהרג משה כתיב וירא איש מצרי מכה איש עברי והוא בעלה של שלומית בת דברי. וזהו בן הישראלית כמאמרם ז"ל אחת היתה ופרסמה הכתוב. וינצו במחנה בן הישראלית ואיש הישראלי. ולזה ויקוב בן האשה הישראלית. ומה טעם שיקוב את השם בעבור המחלוקת שהיה זה עם זה. אבל חכמי האמת גלו הדבר ואמרו כי בן המצרי ידע זה הסוד. איך הרג משה את אביו בשם המפורש. ואולי איש הישראלי אמר זה בתוך המחלוקת. כי באפם הרגו איש ולא יעלימו דבר. וזה מצוי בינינו בעונותינו. ולכן כשא"ל שנהרג אביו בשם. ויקוב בן האשה הישראלית את השם ויקלל הוא השם שהרגו משה בו. כי אמר השם הוא לרחם אבל לא להרוג ובכלל זה יובן שיקלל ג"כ למשה. כי זה בכלל ויקוב את השם. בהפוך אותיות הוא משה. ולכן אמר ויקוב את השם ויקלל למשה ושם הארכתי. ולכן אמר בכאן הלהרגני אתה אומר. ואז נתירא ואמר נודע הדבר מצד ישראל. ולא די זה אלא שהלשינוהו. ולכן ויברח וישב על הבאר. כמו יעקב שעמד על הבאר. וכן אליעזר עבד אברהם. ובעבור זה הצליחו דרכם לפי שדבקו בבאר מים חיים. וכן משה בטח בה' אלהיו שיצילהו ויצליח דרכו. ולפי שמשה בשני הימים שיצא עשה שני גבורות ושם נפשו בכפו בעבור צאנו. בענין שהיה ראוי להיות רועה ישראל. ולפי שידוע דבתלתא זימני הויא חזקה. לזה סיפר בכאן ענין בנות מדין שהושיען מן הרועים. וכן סמך זה לכאן לפי שלא נאמר. שמה שעשה היה בשביל קנאת אחיו. שהיה איש מצרי מכה איש עברי. אבל אם היה מעם אחר לא היה מצילו. לזה אמר כי טבע האמת יחייבהו. והעד בנות מדין שהיו מעם אחר. לפי שראה הגזל שהיו עושין להם הרועים ויושיען וישק את צאנם. ומה שאמרו איש מצרי הצילנו. כי הן חשבו שהיה איש מצרי. ומשה לא הוצרך לומר שהיה עברי לפי שלא שאלו לו. ובמדרש הרגישו זה ואמר איש מצרי הצילנו. כי המצרי שהרג משה הצילם. לפי שבסיבתו ברח משה ובא למדין והושיען:
צרור המור על התורה
ואולי לטעם זה לא הוזכר יהושע כלל בכל הענין הזה. אלא וישמעו בני ישראל ויקהלו כל עדת בני ישראל וישלחו בני ישראל את פנחס וגו'. וראוי היה שיאמר וישמע יהושע וכל ישראל. וכן וישלח יהושע. וכן בחזרה לא כתיב אלא וישב פנחס אל בני ישראל וישיבו אותם דבר וייטב הדבר בעיני בני ישראל. ולא הזכיר יהושע כי הוא לא חשדם בכך. כי ידע לבבם וידע שהוא הזהירם בכך קודם שישלחם. ואמר להם רק שמרו מאד לעשות את כל המצוה והתורה אשר צוה אתכם משה עבד ה' לאהבה את ה' ולדבקה בו ולעבדו בכל לבבכם. שרמז להם בדבריו שכבר חטאו ועברו על התורה אחר שנשארו בארץ טמאה. ולכן אמר להם רק שמרו מאד. למעט אבל מכאן והלאה. שמרו מאד את כל התורה ותהיו דבקים בו ולא באל אחר. וזהו ולדבקה בו. ורמז להם גם כן באומרו ולעבדו בכל לבבכם. כי לא היה להם לעבוד עבודת הקרבנות בחוצה לארץ. כאומרם ז"ל וכי יש פולחן בבבל. אלא זו עבודת הלב וכוונת התפלה. ואחר שזה כן איך יחשדם בדבר זה. ועוד שידע כי הוא נביא ה' וה' לא יעלים ממנו דבר זה. ולכן לא הוזכר בכל זה הענין אלא ישראל שקנאו קנאת ה'. והוא סבר וקביל ושתק כי הם ראויים לעונש זה שיחשדום. אחר שברצון נפשם נשארו חוצה לארץ. ולכן תמצא שמשה רבינו עליו השלום גער בהם ואמר להם כה עשו אבותיכם וכל הענין. וחשב שיכוו במי פושרין. וכשראה שלא כוו בחמין וענו לו נחנו נעבור חלוצים. שתכף אחר שלא הבינו דבריו אז לא רצו לקבלם. או כמאמרם זכרונם לברכה בדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו. אחר שהוא בעל בחירה והם ברצונם עקרו שור ועשו בגידה גדולה כזאת. ולכן בראות כל זה לאה הצדקת אמרה בגד בלא אלף. לומר שבגד בו ואמר לא הוא. אחר שנשארו חוצה לארץ בארץ טמאה. ואחר שהוא בוגד ראוי שיקרא על שמו ע"ש הבגידה גד. וזהו בגד ותקרא את שמו גד אחר שבגד בוגדים בגד. ויעקב ע"ה בברכתו רמז זה ואמר גד גדוד יגודנו. כלומר גדודים רבים יגודו ממנו. ולכן חשב שקצרה יד הארץ מנשוא אותם ורצה ליקח נחלה בארץ סיחון ועוג בראשונה. ולא היה כן אלא והוא יגוד עקב. וזהו מאמרם זכרונם לברכה נחלה מבוהלת בראשונה. זו נחלת בני גד ובני ראובן: