מדרש על קהלת 12:12

פס'. ויאמר משה אל בני ישראל. בא הכתוב להפסיק בין נדבה לנדרים. ככל אשר צוה ה' את משה מלמד שהמצות צריכות לימוד והוראה לישראל אלו הלכות שנאמרו על פה. ופירוש המצות שנתקבלו מפי משה כקבלה. ואם תאמר למה לא נכתבו בפירוש. (קהלת י״ב:י״ב) עשות ספרים הרבה אין קץ. ולא עוד אלא שנתן הקב''ה תורה שתהא עמל בה יומם ולילה (יהושע א׳:ח׳) כי אז תצליח את דרכיך ואז תשכיל:

(דף כ״א) ואמר רב חסדא דרש מרי בר מר מ״ד (ירמיה כד א) הראני ה׳ והנה שני דודאי תאנים מועדים לפני היכל ה׳ וגו׳ הדוד האחד תאנים טובות מאד כתאני (ע״ב) הבכורות אלו הצדיקים גמורים הדוד תאנים רעות אלו רשעים גמורים. ושמא תאמר אבד סברם ובטל סכויים ת״ל הדודאים נתנו ריח אלו ואלו עתידים שיתנו ריח. דרש רבא מ״ד (שה״ש ז יד) הדודאים נתנו ריח אלו בחורי ישראל שלא טעמו טעם חטא, ועל פתחינו כל מגדים אלו בנות ישראל שמגידו' פתחיהן לבעליהן. ל״א שאוגדות פתחיהן לבעליהן. חדשים גם ישנים דודי צפנתי לך אמרה כנ״י לפני הקב״ה רבש״ע הרבה גזרות גזרתי על עצמי יותר ממה שגזרת עלי וקימתים. א״ל ר"ח לההוא מרבנן דהוה קא מסדר אגדתא קמיה מי שמיע לך חדשי׳ גם ישנים דודי צפנתי לך מאי היא. א״ל אלו מצות קלות ומצות חמורות. א״ל וכי תורה פעמים פעמים נתנה. אלא הללו דברי תורה והללו דברי סופרים. דרש רבא מ״ד (קהלת יב יב) ויותר מהמה בני הזהר עשות ספרים הרבה אין קץ בני הזהר בדברי סופרים יותר מדברי תורה שדברי תורה יש בה עשה ולא תעשה ודברי סופרים כל העובר על ד״ס חייב מיתה שמא תאמר אם יש בהן ממש מפני מה לא נכתבו אמר קרא (קהלת יב יב) עשות ספרים הרבה אין קץ:

ט וְאָמַר רַב חִסְדָּא: דָּרַשׁ מָרִי בַּר מַר, מַאי דִּכְתִיב: (ירמיהו כ״ד:א׳) "הִרְאַנִי ה', וְהִנֵּה שְׁנֵי דּוּדָאֵי תְאֵנִים מוּעָדִים לִפְנֵי הֵיכַל ה' וְגוֹ'. הַדּוּד הָאֶחָד; תְּאֵנִים טוֹבוֹת מְאֹד כִּתְאֵנֵי הַבַּכּוּרוֹת". אֵלּוּ צַדִּיקִים גְּמוּרִים. "וְהַדּוּד אֶחָד תְּאֵנִים רָעוֹת". אֵלּוּ רְשָׁעִים גְּמוּרִים. וְשֶׁמָּא תֹּאמַר: אָבַד סִבְרָם וּבָטַל סִכּוּיָם? תַּלְמוּד לוֹמַר: (שיר השירים ז׳:י״ד) "הַדּוּדָאִים נָתְנוּ רֵיחַ", אֵלּוּ וְאֵלּוּ עֲתִידִים שֶׁיִּתְּנוּ רֵיחַ. דָּרַשׁ רָבָא: מַאי דִּכְתִיב: "הַדּוּדָאִים נָתְנוּ רֵיחַ", אֵלּוּ בַּחוּרֵי יִשְׂרָאֵל שֶׁלֹּא טָעֲמוּ טַעַם חֵטְא. וְעַל פְּתָחֵינוּ כָּל מְגָדִים", אֵלּוּ בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל שֶׁמַּגִּידוֹת פִּתְחֵיהֶן לְבַעֲלֵיהֶם. לִישְׁנָא אַחֲרִינָא: שֶׁאוֹגְדוֹת פִּתְחֵיהֶן לְבַעֲלֵיהֶן. (שם) "חֲדָשִׁים גָּם יְשָׁנִים, דּוֹדִי צָפַנְתִּי לָךְ", אָמְרָה כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, הַרְבֵּה גְּזֵרוֹת גָּזַרְתִּי עַל עַצְמִי, יוֹתֵר מִמַּה שֶּׁגָּזַרְתָּ עָלַי, וְקִיַּמְתִּים. אָמַר לֵיהּ רַב חִסְדָּא לְהַהוּא מֵרַבָּנָן, דַּהֲוָה [קָא] מְסַדֵּר אַגַּדְתָּא קַמֵיהּ: מִי שְׁמִיעַ לָךְ: "חֲדָשִׁים גַּם יְשָׁנִים, דּוֹדִי צָפַנְתִּי לָךְ", מַאי הִיא? אָמַר לֵיהּ: אֵלּוּ מִצְווֹת קַלּוֹת וּמִצְווֹת חֲמוּרוֹת. אָמַר לֵיהּ: וְכִי תּוֹרָה, פְּעָמִים פְּעָמִים נִתְּנָה? אֶלָּא, הַלָּלוּ דִּבְרֵי תּוֹרָה, וְהַלָּלוּ דִּבְרֵי סוֹפְרִים. דָּרַשׁ רָבָא: מַאי דִּכְתִיב: (קהלת י״ב:י״ב) "וְיוֹתֵר מֵהֵמָּה בְנִי הִזָּהֵר עֲשׂוֹת סְפָרִים הַרְבֵּה אֵין קֵץ". בְּנִי, הִזָּהֵר בְּדִבְרֵי סוֹפְרִים יוֹתֵר מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, שֶׁהַלָּלוּ (בדברי תורה יש בהן) עֲשֵׂה וְלֹא תַּעֲשֶׂה, וְהַלָּלוּ (בדברי סופרים כל העובר עליהן) חַיָּב עֲלֵיהֶן מִיתָה [בִּידֵי שָׁמַיִם]. שֶׁמָּא תֹּאמַר: אִם יֵשׁ בָּהֶן מַמָּשׁ, מִפְּנֵי מַה לֹּא נִכְתְּבוּ? אָמַר קְרָא: "עֲשׂוֹת סְפָרִים הַרְבֵּה אֵין קֵץ".