מדרש על קהלת 3:1

לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמים. שלא יתרשל האדם ויתיאש מן המיתה.

בָּעֵת הַהִיא וְגוֹ'. זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: לַכֹּל זְמַן וְעֵת לְכָל חֵפֶץ תַּחַת הַשָּׁמַיִם (קהלת ג, א). זְמַן הָיָה לָעוֹלָם לְהִבָּרְאוֹת. זְמַן הָיָה לְדוֹר הַמַּבּוּל שֶׁיֹּאבְדוּ בַּמַּיִם. זְמַן הָיָה לְנֹחַ לְהִכָּנֵס לַתֵּבָה, וּזְמַן הָיָה לוֹ לָצֵאת מִמֶּנָּה. וּזְמַן הָיָה שֶׁיִּבָּרֵא אַבְרָהָם, וְכֵן לְכָל הָאָבוֹת. וּזְמַן הָיָה שֶׁיֵּרְדוּ אֲבוֹתֵינוּ לְמִצְרַיִם, וּזְמַן הָיָה שֶׁיֵּצְאוּ מִשָּׁם. וּזְמַן הָיָה שֶׁיִּשְׁתַּעְבְּדוּ. וּזְמַן הָיָה שֶׁיִּשְׁתַּבְּרוּ הַלּוּחוֹת. וּזְמַן הָיָה שֶׁיַּעֲשׂוּ אֲחֵרִים אוֹתוֹ מַעֲשֶׂה. הֱוֵי, פְּסָל לְךָ שְׁנֵי לוּחוֹת אֲבָנִים. אָמַר שְׁלֹמֹה, עֵת לְהַשְׁלִיךְ אֲבָנִים וְעֵת כְּנוֹס אֲבָנִים (שם פסוק ה). עֵת לְהַשְׁלִיךְ אֲבָנִים, אֵלּוּ הַלּוּחוֹת הָרִאשׁוֹנוֹת. וְעֵת כְּנוֹס אֲבָנִים, עֵת הָיָה לִפְסֹל לוּחוֹת אֲבָנִים אֲחֵרִים, שֶׁנֶּאֱמַר: פְּסָל לְךָ שְׁנֵי לוּחוֹת אֲבָנִים. אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, שֶׁהוּא מְבַעֵר פְּסִילֵי אֱלֹהֵיהֶם. דָּבָר אַחֵר, פְּסָל לְךָ, שֶׁתְּהֵא הַפְּסֹלֶת שֶׁלְּךָ. רַבִּי לֵוִי וְרַבִּי יוֹחָנָן אוֹמֵר, מֵהֵיכָן פְּסָלָן. אֶחָד אוֹמֵר, מִתַּחַת כִּסֵּא הַכָּבוֹד פְּסָלָן. וְאֶחָד אוֹמֵר, מִתּוֹךְ אָהֳלוֹ בָּרָא לוֹ מַחְצָב וּמִשָּׁם חָצַב שְׁנֵי לוּחוֹת אֲבָנִים וְנָטַל אֶת הַפְּסֹלֶת וּמִשָּׁם הֶעֱשִׁיר, שֶׁהָיוּ שֶׁל סְנַפִּרִינוֹן. הוּא שֶׁשְּׁלֹמֹה אָמַר, יָדָיו גְּלִילֵי זָהָב מְמֻלָּאִים בְּתַרְשִׁישׁ מְעֻלֶּפֶת סַפִּירִים (שה״‎ש ה, יד). יָדָיו גְּלִילֵי זָהָב, אֵלּוּ לוּחוֹת. וְכַמָּה הָיוּ בְּכָל לוּחַ. חָמֵשׁ דִּבְּרוֹת עַל לוּחַ אַחַת. וְהָיוּ עֲשׂוּיִין כְּמִין גְּלִילִים בֵּין זֶה לָזֶה, שֶׁנֶּאֱמַר: יָדָיו גְּלִילֵי זָהָב. מְעֻלֶּפֶת סַפִּירִים, שֶׁהָיוּ שֶׁל סְנַפִּרִינוֹן. דָּבָר אַחֵר, פְּסָל לְךָ, בִּזְכוּתְךָ, וְהוּא שֶׁלְּךָ. אָמַר מֹשֶׁה, נָתַתָּ לִי וְאַתָּה מִתְנַהֵג בָּהֶן בְּעַיִן טוֹבָה, נָתַתָּ אוֹתָהּ לָהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: פְּסָל לְךָ. חַיֶּיךָ, שֶׁאֲנִי עוֹשֶׂה אוֹתְךָ מֶלֶךְ, וְאַתָּה פּוֹסֵל לְכָל מִי שֶׁתִּרְצֶה, וּמְקָרֵב לְכָל מִי שֶׁתִּרְצֶה.

[ז] לכל זמן (קהלת ג:א). זמן היה לאדם הראשון שנכנס לגן עדן, ויקח י"י אלהים את האדם ויניחהו בגן עדן (בראשית ב:טו). וזמן היה לו שיצא, ויגרש את האדם (שם ג:כד). זמן היה לו לנח ולבניו שיכנסו בתיבה, בא אתה וכל ביתך אל התיבה (שם ז:א). וזמן היה לו שיצא, צא מן התיבה (שם ח:טז). זמן היה לו לאבינו אברהם שתינתן מילה על ידו, ואתה את בריתי תשמר (שם יז:ט). וזמן היה שתפול מבניו שתי פעמים, אחת במצרים, ואחת במדבר. ועת לכל חפץ תחת השמים (קהלת שם), א"ר ביבי חפץ שהוא למעלה מן השמים ניתן למשה מן השמים, ואיזו זו, זו תורה. אימתי, בחדש השלישי (שמות יט:א).