Chasidut על קהלת 3:1

(ד.) אין שואלין את הגשמים אלא סמוך לגשמים וכו' סברוה שאלה והזכרה חדא מלתא הוא. מאן תנא אמר רבא ר' יהושע הוא וכו' אמר לו אביי אפילו תימא ר' אליעזר שאלה לחוד והזכרה לחוד וכו'. כתיב (תהילים ס״ט:י״ד) ואני תפלתי לך ד' עת רצון אלהים ברב חסדך ענני באמת ישעך וגו'. עת רצון היינו, כדאיתא בש"ס (יבמות עב.) עת רצון מלתא היא, כלומר באותו העת שמכיר האדם בתפיסתו אשר השי"ת מתחיל להשפיע חסדו ית', אז צריך האדם לעמוד בתפלה נוכח השי"ת שיהיה בכחו לקבל השפעתו ית'. כי באמת השי"ת הוא רב חסד, כמו שמצינו בש"ס (פסחים קי"ח.) שזן את העולם בחסדו כ"ו דורות קודם מתן תורה, אף שלא היתה אז שום תפלה מצד האדם, אכן מזמן מתן תורה התחיל השפעת חסדו דרך עבודת האדם ותפלתו, כדי שיהיה נקרא השפעת החסד על שם יגיע כפו של אדם. ובאמת השי"ת מצדו משפיע תמיד החסד, כי הוא זן ומפרנס מביצי כינים עד קרני ראמים, וכמו שכתיב (איוב מ״א:ג׳) מי הקדימני ואשלם תחת כל השמים לי הוא, כי כלום יש לבריה אצל בוראה. אמנם ממתן תורה ואילך הציב רצונו ית' כמו שכתיב (קהלת ג׳:א׳) לכל זמן ועת וגו', וכמבואר בזוה"ק (אחרי נח) זמנין אית בשעתא דרעווא אשתכח וכו' וכן במקום, שמקודם היה היתר הבמות ולאחר מכן נאסרו הבמות, שלא היו מקריבים רק במקום המקדש. וכן בזמן, כדכתיב ואני תפלתי לך ד' עת רצון. ובעת כזה שרואה האדם העת רצון צריך האדם לעורר בתפלה, כמו שכתיב (דברי הימים א י״ז:כ״ה) כי אתה אלהי גלית את אוזן עבדך וגו' על כן מצא עבדך להתפלל לפניך. ועיקר התפלה הוא ענני באמת ישעך, כי עיקר הישועה האמיתית אינו נחשב גבי האדם רק כשהולכת הישועה אליו דרך עבודת תפלתו, כי עי"ז מכיר האדם איך שנתאחד תפיסתו עם רצונו ית'. ועל זה נאמר ענני באמת ישעך. וזה ענין מאמרם ז"ל כאן, אין שואלין את הגשמים אלא סמוך לגשמים, כי אז מכיר האדם בתפיסתו העת רצון משפע חסדו ית'. וזה סברוה שאלה והזכרה חדא מלתא הוא וכו', והגמ' מתרץ שאלה לחוד והזכרה לחוד, היינו כי הזכרה מורה על זה שמזכיר האדם את שבחו ית' בזה שמודה להשי"ת על העבר שהשפיע לו חסד, ואמר משיב הרוח ומוריד הגשם שזה היה מצד חסדו ית'. ושאלה מורה על תפלת האדם להבא, ותן טל ומטר. לזה מסיק הגמ' שאלה לחוד והזכרה לחוד. אמנם זאת הוא רק מצד תפיסת האדם. אבל באמת אחר ששואל האדם בעבודת תפלתו, מנהיר לו השי"ת ששאלה והזכרה חדא מלתא הוא. כי באמת התעורר השי"ת בלב האדם זאת התפלה ג"כ, כדכתיב אתה אלהי גלית את אוזן עבדך וגו' על כן מצא עבדך להתפלל לפניך, נמצא שהתעוררות התפלה בלב האדם הוא נמי מהשי"ת, הרי ששאלה והזכרה חדא מלתא הוא:

וידבר אלקים אל נח לאמר (בראשית ח טו) צא מן התיבה וגו' (בראשית ח טז). איתא בילקוט (ילקו"ש ישעיה רמז תע"ז) כי מי נח זאת לי אשר נשבעתי, זה שאמר הכתוב (קהלת ג א) לכל זמן ועת לכל חפץ, זמן היה לנח ליכנס לתיבה, שנאמר (בראשית ז א) בא אתה וכל ביתך אל התיבה, וזמן היה לו שיצא ממנה, שנאמר צא מן התיבה וכו' ולא קבל לצאת, אמר אצא ואהיה פרה ורבה למארה, עד שנשבע לו שאינו מביא מבול לעולם, שנאמר כי מי נח זאת לי וגו', ומקורו הוא בב"ר פרשה ל"ד סימן ו' (ב"ר ל"ד ו'), ועיין שם ביפה תואר. ונ"ל כי כבר דקדקו למה משפט דור המבול י"ב חדש (עדיות פ"ב מ"י), הלא נימח כל היקום בארבעים יום (בראשית ז כג). ותירץ בעטרת שלמה די"ב חדש היה דין לנח שיהיה סגור בתיבה, כמו שמצינו בר' שמעון בן יוחאי חזרו למערתכם וישבו י"ב חדש (שבת ל"ג ע"ב). ויפה דבר, ופירש על פי זה הילקוט הנ"ל ונכנס קצת לדוחק, ואני בדרכו אלך ובסגנון אחר.

והנה נודע אשר כל דברי עולם הזה מקטן ועד גדול הכל נכלל בששה בחינות כי כללות ימי המעשה הם רק ששה ימים והכל נברא בששת ימי בראשית ועל כן מי שֶׁשָׂם שם ה' בכל דרכיו לצאת מתאות וחמדת טבע העולם ולקשור מחשבתו בה' הנה הוא מתקן כללות כל ששת המדות לעשותן מרכבה לשם ה' המהוה, ונמצא ששה פעמים שם הוי"ה העולים מספר יוסף כאמור למעלה. וזה אשר רמזה התורה (על פי קהלת ג', א') לכל עת ולכל זמן, ולכל אדם בידו להיות בו בחינת יוסף הצדיק והוא לתקן דעותיו ואורחותיו שיהיו לשם ה' לתקן ששת ימי הבנין בשם הוי"ה מדת יוסף. ועל כן נקרא מדת יוסף. בשם כ"ל כנודע (זוהר חדש כ"ו, ד'), כי כל בו כלומר כל בחינת ששת ימי הבנין שהוא כללות כל העבודה הנעשה בדברים הגופנים שהוא העבודה החשובה לפני האל, ולזה נברא כל העולם הזה לחבר אותה לשמים והכל בו בבחינת יוסף שהוא המיחד את כל הארץ לשמים, וכמאמר הכתוב (דברי הימים-א כ"ט, י"א) כי כל בשמים ובארץ ותרגומו דאחיד בשמיא וארעא כי מדת הכל הוא המיחד ארץ לשמים בששה בחינותיו. ולזה אמר הכתוב (בראשית ל"ז, ב') אלה תולדות יעקב יוסף, כי נודע אומרם ז"ל (תנחומא נ"ח, ב') תולדותיהם של צדיקים מעשים טובים. ומעשה יעקב היה בכל הששה בחינות העולם שהוא בחינת אלה (כי הששה בחינת כל אחד כלול מחבירו ובין הכל מספר ל"ו חושבן אל"ה) הכל בבחינת יוסף שהוא ו' פעמים הוי"ה ליחד שם ה' בכל דרכיו ומעשיו להוציאן מטבע אלהי"ם וליחדם לשם הוי"ה בבחינת מוחין דגדלות בחכמה ובינה באהבה ויראה וברא כרעא דאבוהי שזיו איקנין של יוסף דומה ליעקב וכל מה שלמד מסר לו כמאמר חז"ל (בראשית רבה פ"ד, ח') כי זה למד אותו ליחד שם ה' בכל דרכיו. ועל כן קרא שמו יוסף לאמר שיתקן בחינת יוסף ו' פעמים הוי"ה בחינת העולם. ואפשר רמזו במה שאמרו וכ"ל מה שלמד מסר לו, בחינת כ"ל, שלמדו ליחד הארץ לשמים בכל דברי הארץ הכל מסר ליוסף. (או יאמר וכל מה שלמד כלומר תיקון כללות שם מ"ה שהוא הזעיר אנפין עד בחינת כ"ל שהוא יסוד שהן הנה הששה בחינות הנזכרים הכל מסר ליוסף). ועל כן נאמר ביוסף בכל מקום ומקום שהיה הכל ויהי ה' את יוסף הן בבית אדוניו המצרי והן בהיותו אסור בבית הסוהר באשר ה' אתו בכל הדברים ובכל מעשיו שׂם פניו לתקן כל מדה נכונה בשם ה' ועל כן וירא אדוניו כי הוי"ה אתו וכן אשר הוא עושה ה' מצליח בידו וכמאמר חז"ל (בראשית רבה פ"ו, ה') הוה אמר ליה מזוג רותחין והיו רותחין, פושרין והיו פושרין. והכל כיון שהוא יצא בעבודתו למעלה מטבע העולם לעשות הכל במוחין דגדלות בהתקשרות ה', גם ה' המהוה את כל הנהיג אותו למעלה מטבע העולם.