Musar על בראשית 12:11

וכדי להפליג על מדת הענוה ובעבור הראות את יקר תפארת גדולתה אמר כי המחזיק בה הוא מובטח שהוא בן העולם הבא והוא שאמרו במסכת סנהדרין (כ"ו דף סח:) שלחו מתם אי זהו בן העוה"ב ענותן ושפל ברך מכיך נפשייה שייף ועייל שייף ונפיק לעי באורייתא תדירא ולא מחזיק טיבותא לנפשיה ויהבי רבנן עינייהו ברב עולא בר אהבה, הרי שהקדים מדת הענוה שהיא עליונה על כלם ואח"כ פרט מדת הענוה בגוף ובנפש, שפל ברך הוא שיהיה שפל עם בני העולם בענין משאו ומתנו ובנחת עם הבריות זהו מדות הגוף. מכיך נפשיה הוא רוח שפלה שלא יהיה גבה רוח וזהו מדות הנפש, ובמס' אבות פרק בעשרה מאמרות כל מי שיש בו שלשה דברים הללו מתלמידיו של א"א ושלשה דברים רעים הללו מתלמידיו של בלעם הרשע. עין טובה ונפש שכלה ורוח נמוכה מתלמידיו של א"א, ושלשה דברים רעים הללו מתלמידיו של בלעם הרשע. מה בין תלמידיו של א"א לתלמידיו של בלעם הרשע, תלמידיו של בלעם הרשע יורדין לגיהנם שנאמר (תהילים נ״ה:כ״ד) ואתה אלהים תורידם לבאר שחת וגו'. אבל תלמידיו של א"א אוכלין בעוה"ז ונוחלין העוה"ב, שנאמר (משלי ח׳:כ״א) להנחיל אוהבי יש וגו'. וביאור זה כי עין טובה הוא שאין לו קנאה על חבירו וחס על כבוד חבירו ככבוד עצמו. נפש שפלה שהוא משפיל את עצמו אצל הכל והוא מעורב עם הבריות, רוח נמוכה היא מדת הענוה, ופירש הר"ם ז"ל ועין טובה היא מדת הסתפקות כלומר שאדם מסתפק במה שיש לו ואיננו להוט אחר המותרות, ונפש שפלה הוא הזהירות, ורוח נמוכה היא הענוה היתירה והשלשה שכנגדם והוא החריצות לקנות ממון הוא עין רעה הפך עין טובה ורוב התאוה הוא נפש רחבה והגאוה הוא רוח גבוהה, ושלש מעלות ההן נתפרסמו לאברהם אבינו ומפני זה יקראו כל מי שימצאו בו אלו הפחיתיות השלשה תלמידיו של בלעם אחר שהתנהג במדותיו. והזהירות לאברהם הוא שאמר לשרה (בראשית י״ב:י״א) הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את. ואמרו רז"ל שמעולם לא נסתכל בה עד אותה שעה וזה תכלית הזהירות, ומדת ההסתפקות לאברהם הוא שהניח כל רכוש סדום ולא רצה ליהנות ממנו כמו שאמר (בראשית י״ד:כ״ג) אם מחוט ועד שרוך נעל. והענוה הוא שאמר (שם יח) ואנכי עפר ואפר. אבל בלעם נתפרסם על החריצות על הממון הוא שכתוב (דברים כ״ג:ה׳) ואשר שכר עליך את בלעם בן בעור ועל התאוה הוא שיעץ לבלק להפקיר את הנשים לזנות עם ישראל ואין ספק כי עצתו של אדם נמשכת אחר טבעו, ועל הגאוה הוא שאמר נאם שומע אמרי אל ושם אמרו (אבות פ"ה) עז פנים לגיהנם ובוש פנים לגן עדן. ודבר ידוע כי הענוה ובושת הפנים סימן לאדם שהוא מזרע אברהם כי טבע הבנים נמשך אחר טבע האב וכן אמר הכתוב (בראשית י״ח:י״ט) כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו וגו':

ואמרו רבותינו זכרונם לברכה כל מי שיש בו שלש מדות הללו מתלמידיו של אברהם אבינו. עין טובה. ורוח נמוכה. ונפש שפלה. ענין נפש שפלה. שאינו הולך אחר התאוה הגשמית גם בדברים המותרים. כמו שמצינו שאמר אברהם (בראשית י״ב:י״א) הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את. שלא נסתכל בה עד היום ההוא להתבונן על תכונת יפיה. ואמרו רבותינו זכרונם לברכה במה שכתוב (שמואל ב כ׳:ג׳) ותהיין צרורות עד יום מותן אלמנות חיות. בכל יום היה דוד מצוה להיטיב את ראשן ונותן תמרוקים לקשטן. כדי להציק לתאותו ולהכניעה. באשר יכבוש יצרו מהן. למען יתכפר לו על דבר בת שבע.

מחויבין אנחנו ללמוד דרכי צניעות מאברהם אבינו לשרה, כשירד למצרים אמר (בראשית יב, יא) הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את, ופירשו רז"ל (ב"ב טז, א) שעד עכשיו לא הכיר בה מרוב צניעות שבשניהם. ובמסכת שבת פרק במה בהמה (נג, ב) ת"ר מעשה באדם אחד שנשא אשה גדמת ולא הכיר בה עד יום מותה. א"ר בוא וראה כמה צנועה אשה זו, שלא הכיר בה בעלה. אמר ליה ר' חייא זו דרכה בכך. אלא כמה צנוע איש זה שלא הכיר באשתו. וצא ולמד מצניעות יוסף הצדיק, שנאמר (בראשית לט, ז) ותשא אשת אדוניו את עיניה וגו', היא נשאה עיניה כדי להסתכל בו, והוא לא נשא עיניו להסתכל בה. ואמרו באגדה (יל"ש תהלים קה רמז, תתסג) שרצועה של ברזל נתנה תחת צווארו כדי שיתלה עיניו ויביט בה, ואע"פ כן לא הביט בה, שנאמר (תהלים קה, יא) ענו בכבל רגלו ברזל באה נפשו: