אגרא דכלה
למיעל לתחום מצרים. דייק מתיבת מצרימ"ה (בראשית יב יא), ולא אמר למצרי"ם, הגם דכללא הוא במקום שצריך למ"ד בתחילה הטיל לה ה"א בסוף (יבמות י"ג ע"ב), עם כל זה טעמא בעי ולא במקרה הוא. על כן פירש דהכוונה הוא לתחום מצרים השייך למצרים, ומשמיענו שלא המתין עד בואו למצרים, כי אין סומכין על הנס, רק תיכף בבואו לתחום, הסיר המיחוש בעצמו:
אגרא דכלה
ומט"ו לנהרא וגליא"ו בשריהו"ן למעב"ר. הנה הגם שדרש כן לתרץ תיבת נ"א שבפסוק הנה נ"א ידעתי (בראשית יב יא), דמשמע שעד עתה לא ידע, וכן דרשו רז"ל (ב"ב ט"ז ע"א). עם כל זה ליכא מידי דלא רמיזי באורייתא, הגם שהיה זה להם בקבלה, עם כל זה צריך שיהיה רמוז. ואחשבה תיבות כאש"ר הקרי"ב לבו"א מצרימ"ה, בגימטריא עבר"ה הנה"ר וא"ז רא"ה בשר"ה חושבנא דדין כחושבנא דדין, נ"ל:
כתונת פסים
ובזה נראה לי לבאר משנה פרק ב' דאבות (מי"ד) אל תאמר לכשאפנה אשנה שמא לא תפנה. כי אם בגשמי אמר כל אשר תמצא ידך לעשות בכחך עשה, דהיינו עם המחשבה, מכל שכן תורה ותפלה שצריך לפנות מחשבתו מכל מחשבות רעות וזרות, ואז מתייחד אדם עם אמו ועם בתו בקירוב בשר, בלי שום הפסק מחשבה זרה, כי תפלה בלא כוונה וכו', וכן תורה צריך לפנות מחשבתו וכו'. וז"ש אל תאמר לכשאפנה ממחשבות זרות, אז אשנה, ולא עתה שאני טרוד במחשבה זרה. כי הודאי שמו (פיוט וכל מאמינים), שמעתי וכו', אבל ספק הוא מצד הקל[י]פה, וז"ש שמא לא תפנה, מאחר שהוא ספק אם כן לא תפנה, שזה עצמו קל[י]פה, אלא צריך בוודאי לפנות מחשבתו. וגם כי יבואו איזה מחשבות זרות, קבלתי ממורי איך ידע איזה מחשבה מקו החסד שנפלה בסוד השבירה וצריך לתקנה ולהעלותה. אמנם יש מחשבות שהם הרהורי עבירה, וכאשר באה מחשבה זו, אם ידע האדם שיש עליו דינים ורוצים להענ[י]שו, על כן יחרד חרדה גדולה, ונעשה יחוד יראה ונורא ויתפרדו כל פועלי און, וכאשר פירש הפסוק (בראשית יב יא), ועתה ידעתי כי אשה יפת מראה את פן יהרגוני, שהוא סימן העונש שיכנס הרהור האשה בו, ודברי פי חכם חן.