שיחות עבודת לוי
איתא בעבודה זרה (ה' א'), "תנו רבנן, 'מי יתן והיה לבבם זה להם' (ואתחנן ה', כ"ו), אמר להן משה לישראל, כפויי טובה בני כפויי טובה, בשעה שאמר הקדוש ברוך הוא לישראל 'מי יתן והיה לבבם זה להם', היה להם לומר תן אתה, כפויי טובה דכתיב 'ונפשנו קצה בלחם הקלוקל' (חוקת כ"א, ה'), בני כפויי טובה דכתיב 'האשה אשר נתתה עמדי היא נתנה לי מן העץ ואוכל' (בראשית ג', י"ב)". ומבואר מדברי הגמ' שבני ישראל נקראים "בני כפויי טובה" מפני שהם מיוצאי חלציו של אדם הראשון, והוא היה כפוי טובה במה שרמז בדבריו שהקב"ה גרם לו לחטוא בעץ הדעת במה שנתן לו את חוה אשתו שהיא האכילתו מן עץ הדעת, שבזה לא היה מכיר את טובת הקב"ה שנתן לו את אשתו.
שיחות עבודת לוי
ועל דרך זה יש להעיר על דברי הגמ' בעבודה זרה (ה' א'-ה' ב'), "'מי יתן והיה לבבם זה להם' (ואתחנן ה', כ"ו), אמר להן משה לישראל כפויי טובה בני כפויי טובה (אינן מכירין להחזיק טובה לבעלים, רש"י), בשעה שאמר הקדוש ברוך הוא לישראל מי יתן והיה לבבם זה להם היה להם לומר תן אתה (לכך קראם כפויי טובה שלא רצו לומר אתה תן לפי שלא היו רוצים להחזיק לו טובה בכך, תוס'), כפויי טובה דכתיב 'ונפשנו קצה בלחם הקלוקל' (חוקת כ"א, ה'), בני כפויי טובה דכתיב 'האשה אשר נתתה עמדי היא נתנה לי מן העץ ואוכל' (לשון גנאי הוא שתולה הקלקלה במתנתו של מקום והוא עשאה לו לעזר, רש"י) (בראשית ג', י"ב)". אנו למדים מדברי הגמ' שמשה רבינו האשים את בני ישראל על שהם כפויי טובה, ועוד הוסיף בזה שמדה רעה זו מושרשת בקרבם מאדם הראשון שגם הוא היה כפוי טובה. ומבואר מדברי הגמ' עד כמה חמורה היא הענין של הכרת הטוב. אלא שגם כאן יש לתמוה, למה חמורה מדה זו כל כך?
שיחות עבודת לוי
ועוד יש לתמוה, שהנה איתא בבראשית רבה (פ' בראשית י"ט, י"ב), "אמר רבי אבא בר כהנא, 'ואכלתי' אין כתיב כאן אלא 'ואוכל', אכלתי ואוכל". וכוונת המדרש היא שאדם הראשון אמר, "האשה אשר נתתה עמדי היא נתנה לי מן העץ ואוכל" (בראשית ג', י"ב), ו"אוכל" הוא לשון עתיד, ומבואר מזה שאדם הראשון אמר שמלבד מה שהוא אכל כבר הוא רוצה להמשיך לאכול מן עץ הדעת, ודבר זה תמוה הוא, איך שייך לומר שאדם הראשון מרד באופן גלוי כנגד הקב"ה שמלבד מה שחטא גם יש בדעתו להוסיף לחטוא?!