Musar על בראשית 3:19

ענין הקבורה הוא בסוד (בראשית ג, יט) כי עפר אתה ואל עפר תשוב, תחילת הוויית אדם הראשון היה עפר מן האדמה שאמרו רז"ל (ירושלמי נזיר ז, ב) נטל עפרו ממקום שנאמר (שמות כ, כא) מזבח אדמה תעשה לי:

אלו המצות הם הזדככות טהרת הנפש והגוף. חלה כתיב (דברים ח, ג) כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם. והארכתי במקום אחר (עי' שער האותיות אות ק' ריש הל' מאכ"א - קדושת האכילה ד"ה ודבר זה מצאתי) בשם האר"י ז"ל שהפסוק זה מבאר חקירת החוקרים מה זה שמכח המאכל נשאר הנשמה דביקה בגוף, הלא אין בהנשמה אכילה. אלא הענין כי המאכל הוא גופני ורוחני, כי אין דבר מלמטה שאין בו שפע רוחני מלמעלה המוציאו לפועל ואומר לו גדל, וכמו שיש דביקות במאכל רוחני וגופני, כן נשאר דביקות נשמה בגוף על ידי המאכל, והנשמה נהנה מהרוחניות, והגוף מהגופניות. זהו שאמר לא על הלחם לבדו, כלומר מצד הגופניות שבו שאתה רואה, מזה יחיה האדם, אלא מצד מוצא פי ה' שהוא הרוחני הנשפע בו שאמר לו גדל. על כן ציותה התורה לעורר כח הקדושה שבלחם ולהפריש חלה, והיא חלק גבוה שזכה לכהן שהוא קדוש שיאכל אותה, ואז העיסה מזכך גוף ונפש האוכל. גם אדם הראשון היה חלתו של עולם, והיה שלם בגוף ונפש, וכשקלקל גרם לקוץ ודרדר תצמיח ובזיעת אפך תאכל לחם (בראשית ג, יט). ובהרמת חלה ונתינה להכהן שהוא קודש, אז נתקדש הלחם להיות לחם לבב אנוש יסעד שורה עליו הטהרה:

כי שתי זרועות משל לחס"ד וגבור"ה, שתי שוקיים משל לנצ"ח והו"ד, אבר המוליד משל ליסו"ד שהוא הברית הקולט הזרע הנמשך מכל האברים ומריק בלויה שלו ובה האדם שלם, ודבק באשתו נגד מלכו"ת, והיו לבשר אחד וכתיב ויברך אותם ויקרא את שמם אדם. הרי אדם נעשה שלם עם חוה אשתו, ואז נשמתו היתה מלובשת במלבושי כבוד, כי עצם האדם הוא הפנימיות, והגוף הוא הלבוש, ולבושו היה כתלג חיור כתנות אור באל"ף והיו למאורות נשמתו וגופו, ובזה נשלם האדם בג' שלימויות הכלליות כל שלמותיו הנרמזים בתיבת מג"ן, ראשי תיבות *ממון *גוף *נשמה, דהיינו מה שהזכירו (ב"מ פד, א) בשופריה דיעקב שהוא מעין שופריה דאדם הראשון, ויבא יעקב שלם (בראשית לג, יח) ואמרו רז"ל (שבת לג, ב) שלם בגופו, שלם בממונו, שלם בתורתו. ואור תורה היא אור הנשמה. כן האדם כשהיה שלם לא היה חסר שום דבר, ולא היה צריך לשום דבר, כי מקומו היה גן עדן, ומאכלו מעצי הגן, ולא היה לו צורך לשום עסק רק לעסוק בעבודת אלהים כי לזה הושם בגן עדן לעבדה ולשמרה (בראשית ב, טו), ואמרו רז"ל (זהר ח"א כז, א) לעבדה זהו מצות עשה, ולשמרה מצות לא תעשה, והיה מקיים תרי"ג מצות ברוחניותם כמו שכתב הפרד"ס בשער הנשמה והארכתי במקום אחר. אבל האדם ביקר בל ילין נמשל כבהמות נדמה, קילקל בעצת הנחש הקדמוני, והוסר העדי מעליו ונתלבש בעור ובשר ונעשה גופו חומריי כתנות עור בעי"ן, ומאז גוף יוצאי חלציו לדורות הנבנים מהטפה היא טפה סרוחה, כי נעשו הטפות מים עכורים וסרוחים מצד זוהמת הנחש שבא על חוה והטיל בה זוהמא. ולאחר שנתטמא בחטא ההוא, נשתלח הטמא מחוץ למחנה שכינה שהוא הגן עדן, ואז כמה יגיעות צריך להיות יגע להמציא לחם לאכול ובגד ללבוש ויגיע כפו כי תאכל, וכן כתיב (בראשית ג, יט) בזיעת אפך תאכל לחם, וצרכי בני אדם הם מרובים, והאדם הנעשה במטבע, עתה הוא רודף אחר המטבע שהוא הממון שעל ידו ממלא חסרונו: