מדרש על בראשית 3:19

אלה תולדות נח (בראשית ו ט). [ילמדנו רבינו על כמה עבירות נשים מתות בשעת לדתן, כך] שנו רבותינו, על שלש עבירות נשים מתות בשעת לדתן, [על שאינן זהירות בנדה בחלה ובהדלקת הנר, ושלש מצות הללו מן התורה הן]. נדה מנין, שנאמר ואשה כי יזוב זוב דמה (ויקרא טו כה), וחלה מנין, שנאמר ראשית עריסותיכם חלה תרימו תרומה (במדבר טו כ), נר השבת מנין, שנאמר וקראת לשבת עונג (ישעיה נח יג). ולמה נצטוו הנשים על המצות הללו, אלא אמרו חכמינו שאדם היה תחילת ברייתו של עולם, ובא חוה ושפכה דמו על ששמע לה, שנא' כי עפר אתה ואל עפר תשוב (בראשית ג יט), אמר הקב"ה תנתן לה מצות דם הנדה [שיתכפר לה] על אותו הדם ששפכה, ומצות חלה למה, לפי שאדם היה חלתו של עולם, ובאתה חוה וטימאתהו, אמר הקב"ה תנתן לה מצות חלה, שיתכפר לה על חלתו של עולם שטימאתו, ומנין שהיה אדם חלתו של עולם, כך שנו רבותינו, כיון שהאשה נותנת מים בעיסה היא מגבהת חלתה, כך [עשה] הקב"ה, אמר ר' יוסי בן קצרתא כיון שנתן הקב"ה מים על האדמה, מיד הגביה חלתו אדם מן האדמה, שכך הוא אומר ואד יעלה מן הארץ (בראשית ב ו), מיד וייצר ה' אלהים וגו' (שם שם ז). ומצות הנר, לפי שהיה אדם נרו של הקב"ה, שנא' נר (אלהים) [ה'] נשמת אדם (משלי כ כז), ובאתה חוה וכבתה אותו, אמר הקב"ה ינתן לה מצות הנר, כדי שיתכפר לה על הנר שכבתה, לכך נצטוו הנשים על מצות הנר בשבת, אמר הקב"ה אם הייתם זהירים בנר שבת, אף אני מאיר לכך, שנאמר והיה (ה' לך) [לך ה'] לאור עולם (ישעיה ס יט).

כשברא הקב״ה עולמו בראו בששה ימים, לא השלים מלאכתו עד שברא את האדם, כמו שנאמר בסוף מעשה בראשית ויברא אלהים את האדם בצלמו (בראשית א׳ כ״ז), שהזכיר יצירת האדם וברכותיו שברכו, שנאמר וירא אלהים את כל אשר עשה וגו׳. וכשרצה הקב״ה לברוא את האדם, אמר אם אבראנו ממזרח - כשיגיע עת פטירתו לעולם אם יפטר במערב יאמר אותו רוח לא אתה מעפרי לא אקבלך, וכמו כן לכל ארבע רוחות העולם. מה עשה הקב״ה, כנס ארבע רוחות העולם וכבשן תחתיו ולקחו משם, וע״כ כשיגיע עת פטירתו של אדם, מאותה אדמה שנלקח לאותה ישוב. ומנין לנו ראייה שאדם נברא מכל העולם כולו? שנאמר (בראשית ג' יט) עַד שׁוּבְךָ אֶל הָאֲדָמָה כִּי מִמֶּנָּה לֻקָּחְתָּ, מאיזה מקום שלוקחת לאותו מקום תשוב.

ד"א ויהי ביום השמיני, זה שאמר הכתוב אמרתי להוללים אל תהולו וגו' (תהלים עה ה ), ומהו זה הפסוק, אלא בא ללמדך כי אין שמחה בעולם ממתנת לאדם, הקב"ה יתרומם ויתנשא כשברא את העולם, וברא גן עדן, ושם שם את האדם שמח שמחה גדולה, שנאמר ישמח ה' במעשיו (תהלים ק"ד ל"א), וכשצוה את האדם, ולא שמר מצותו, גירשו ושלחו וגזר עליו מיתה, שנאמר כי עפר אתה ואל עפר תשוב (בראשית ג' י"ט), ודאג הקב"ה יתרומם ויתנשא, שנאמר ויתעצב אל לבו (שם ו ו), ואם שמחתו לא התמידה, שמחתך לא כל שכן. אברהם אבינו כמה שמח, ונתברך בעולם, ורדף אחר המלכים והרג אותם, והקנה להקב"ה שמים וארץ, ולא המתינה שמחתו, אלא אחרי כן קבר אברהם את שרה אשתו, ומיד קפצה עליו שקנה, שנאמר ואברהם זקן בא בימים (בראשית כד א), ומה אברהם הצדיק שמחתו לא התמידה, הרשעים על אחת כמה וכמה, לפיכך אמרתי להוללים אל תהולו. יצחק אף הוא שמח, והצילו הקב"ה מן החרב ומאנשי גרר, והלכו לקראתו המלך ושריו מגרר, שנאמר ואבימלך הלך אליו מגרר וגו' (בראשית כ"ו כ"ה), ואמרו לו ראה ראינו כי היה ה' עמך (שם), ולא המתינה שמחתו, אלא ויהי כי זקן יצחק ותכהין עיניו מראות (שם כז א), ומה יצחק שהוא עולתו של הקב"ה לא המתינה שמחתו, שאר בני אדם על אחת כמה וכמה: