Musar על בראשית 48:15

השלך על ה' יהבך והוא יכלכלך לא יתן לעולם מוט לצדיק (שם כה). ידוע ומפורסם כי ענין הפרנסה עדות על נפלאות הש"י ועל רוב חסדיו ממה שהוא נותן לחם לכל בשר ומחלק מזונות לכל בריה, והוא שאמרו רז"ל בפרק ערבי פסחים (פסחים דף קיח) למה נקרא שמו הלל הגדול על שם שהקב"ה יושב ברומו של עולם ומחלק מזונות לכל בריותיו, כי הוא יתעלה הנותן לכל אחד ואחד צורך פרנסתו ודי מחסורו אשר יחסר לו. וכן לכל אומה ואומה משבעים אומות שיש בעולם ואע"פ שאינם ראוים לכך כי יש ביניהם כמה אומות שאין להם תורה ולא שום לחלוחית של מצוה אלא שהם עובדי עבודה זרה, וכן כל בעלי נפש התנועה שאין להם שכל ודעה גם כמה מיני חיות ומיני רמשים במדבר שהוא מטריף אותם ומשביעם וכענין שכתוב (שם קמז) נותן לבהמה לחמה וגו' והכל כאחד ניזונין ומתפרנסין מצד חסדו הגדול התמידי שאינו פוסק, וכן אמר דוד ע"ה (תהילים קל״ו:כ״ה) נותן לחם לכל בשר כי לעולם חסדו. ודרשו רז"ל (ע"ז דף מב) הקב"ה זן את העולם כלו מקרני ראמים עד ביצי כינים כלומר מן הגדול ועד הקטן שבמין החי שאינו מדבר ואין צריך לומר במין האדם שהוא חי מדבר כי הוא יתעלה נותן לכולם הפרנסה ונותן להם את אכלם בעתו, ועל שם הפרנסה נקרא הקב"ה רועה שנאמר (תהילים פ׳:ב׳) רועה ישראל האזינה. ובמדרש תהלים רועה ישראל האזינה מה הגאולה פלאים אף הפרנסה פלאים א"ר שמואל בר נחמן אף הפרנסה גדולה מן הגאולה שהגאולה ע"י מלאך שנאמר (בראשית מ״ח:ט״ו) המלאך הגואל אותי. והפרנסה ע"י הקב"ה שנאמר האלהים הרועה אותי וכתיב רועה ישראל האזינה. בוא וראה כמה גדול כח הפרנסה שהרי חלקי העולם הצריכין פרנסה הן ד'. ואלו הן דומם וצומח וחי ומדבר. וכל אחד ואחד פרנסתו מוכנת לו כפי ערכו וענינו הראוי לו. הדומם והם ההרים והגבעות והאבנים והמתכות, הפרנסה שלהם הוא קיומם בעצמם והפסדם ובטולם מהיותם הוא העדר פרנסתם וכ"ז שהויתם קיימת וצורתן שלמה אותו קיום הוא פרנסה שלהן, והשחיקה והרקבון בהם הוא העדר הפרנסה. ואם כן פרנסת הדומם היא עומדת בעצמו וגופו. הצומח יש לו מעלה יתרה על הדומם בנפש הצומחת שבו מה שאין כן לדומם שאין לו נפש כלל, ופרנסת הצומח הוא יניקתו מלחות הארץ וכפי עילוי הצומח על הדומם כן פרנסתו מתרחקת ממנו יותר מפרנסת הדומם שהרי פרנסת הדומם בעצמו וגופו ופרנסת הצומח צריך הוא שיינק ממקום שסמוך לו. החי יש לו מעלה על הצומח בנפש התנועה שבו וכפי עילויו על הצומח פרנסתו מתרחקת ממנו יותר שהוא צריך לרדוף אחריו ברחוק מקום שהרי אפשר לו בכך להתנועע וללכת שם. המדבר והוא מין האדם יש לו מעלה על כלם בנפש השכלית שבו וכפי עלויו על הכל אין פרנסתו מוכנת לו כל כך שאם יתנועע שם ימצאנה אלא צריך הוא שיטרח במזונותיו יותר ויותר ע"י אפייה ובישול ותקון המאכל, ואע"פ שפרנסת האדם אינה מוכנת לו כל כך כמו לשאר החלקים אין זה אלא מצד חכמה ושכל שבו כי מאחר שהוא יודע ויכול ומהיר לטרוח במלאכות יטרח בזה, אבל חסד השי"ת עמו בכ"מ להכין לו פרנסתו שברא לכל טפה וטפה ממי הגשמים שביל ודרך שאלמלא כן היו שוטפין כל העולם, ומי שברא לכל אחד ואחד מן העשבים מקום נאות לטבעו שאלמלא כן היו כל מקומות שוים בעשבים ולא יהיו מקומותיהן חלוקים כמו שהם. ומי שברא לכל שער ושער שבראש מעין אחד בפני עצמו שהוא יונק ממנו, הוא המזמין פרנסתו לכל אחד ואחד מן הבריות, וכענין שדרשו רז"ל בפרק השותפים (בבא בתרא דף טז) מי פלג לשטף תעלה בערבייא קורין לשער שטפא לכל שער ושער שיש באדם ברא לו הקב"ה מעין בפני עצמו, ולכך הזכיר דוד בכאן ואמר השלך על ה' יהבך והוא יכלכלך, וכבר בארו לנו רז"ל מלת יהבך שהוא מלשון משא, וכמו שאמרו מסכת מגילה (פ"ב דף יח) לא הוו ידעי רבנן מאי השלך על ה' יהבך עד דשמעו לההוא טייעא דקאמר לההוא גברא שקול יהבך ושדי אגמלאי, וידוע כי כל אחד ואחד מבני אדם יש עליו עול ומשא לפרנס את עצמו או בני ביתו כי הפרנסה ענין הכרחי אי אפשר לעמוד מבלעדיו ולכך יאמר הכתוב שישליך האדם המשא ההוא על בטחון השי"ת ואם יעשה כן הוא יכלכלנו וחסדו הגדול יסובבנו מאחר שהוא תולה בטחונו בו כמו שכתוב (תהלים לח) והבוטח בה' חסד יסובבנו, וטעם (שם נה) לא יתן לעולם מוט לצדיק כי האיש המשליך יהבו על השי"ת הוא יכלכל אותו, ואמנם פעמים שיתמוטט פרנסתו מפני חטאו אבל הצדיק הגמור לא יתמוטט לעולם בפרנסתו כענין שכתוב (שם לז) נער הייתי גם זקנתי ולא ראיתי צדיק נעזב וגו'. כלומר ולא ראיתי שהיה סמוך והוא צדיק לא יהיה נעזב לעולם ולא יתמוטט, אבל מי שלא היה סמוך מעולם כגון רבי חנינא בן דוסא וחביריו לא יקרא נעזב ואינו בכלל הדרך הזה:

ויברך את יוסף ויאמר האלהים אשר התהלכו אבותי לפניו (בראשית מח, טו). ההליכה לפניו רומזת על התעוררות מלמטה למעלה שהיא המעלה העליונה כשמתחיל אדם להתעורר מלמטה ואז מושך קדושה על עצמו מלמעלה, והארכתי בדרוש הזה בפרשת נח (תורה אור ד"ה כבר הזכירו), וזה סוד ההליכה לפניו, רצה לומר קודם לו יתברך, דכשאין התעוררות מלמטה למעלה מצד המעשים, רק בא מלמעלה למטה מצד החסד והחנינה זהו מועט:

אבל דע כי יעקב השביע את יוסף בשורש יוסף עצמו, כי שרשו הוא הברית העליון והוא מדתו, זהו שאמר לו שים נא ידך תחת ירכי לרמוז על ברית העליון שהוא ברית הארץ. וכן כשהיה יוסף משביע לאחיו היה משביעם במדה שלו עצמו, כי הוא המדבר והמשביע והוא יסוד הארץ העליונה, והשביעם שיביאו עצמותיו לארץ התחתונה היכל ה' למטה. ויען שיוסף הוא הצינור והוא העמוד שהעולם עומד עליו, על כן כשבירך יעקב את בניו של יוסף בירכם באמצעותו כמו שכתוב (בראשית מח, טו) ויברך את יוסף וגו' המלאך הגואל אותי מכל רע. יעקב אבינו לא היה נדבק בו שום רע, כי ענין רע הוא היפך שמירת ברית הקודש כמו שכתוב (שם לח, ז) ויהי ער רע, ומי שהוא רע עליו כתיב (תהלים ה, ה) לא יגורך רע, כי אין לו אחיזה בארץ העליונה שהיא ארץ טוב"ה. וטוב הוא הצדיק יסוד עולם כמו שכתוב (ישעיה ג, י) אמרו לצדיק כי טוב, על כן זרעו של יוסף שהוא שומר הברית היה ביותר זרע מקודש שזכו ג"כ להיותן שבטים: