כד הקמח
אמרתי אעלה בתמר אחזה בסנסניו וגו' (שה"ש ו). דבר ידוע שאין הקב"ה מתעלה מכל ע' אומות שבעולם כי אם בישראל וזהו שנא' (שם א) כי טובים דודיך מיין כלו' משבעים אומות. ולפי שישראל הם הכונה בבריאת העולם הזכיר שלמה בכאן אמרתי אעלה בתמר, וידוע כי לשון אמירה בהקב"ה ענינו במחשבה כלשון (קהלת ג׳:י״ז) אמרתי אני בלבי, (ש"א ב) מה תאמר נפשך ואעשה לך, ויאמר הכתוב מחשבתי בבריאת עולמי היתה שאתעלה בישראל והמשיל ישראל לתמר שנא' (תהילים צ״ב:י״ג) צדיק כתמר יפרח. מה תמר זה אין לו אלא לב אחד כך ישראל אין להם אלא לב אחד לאביהם שבשמים. אחזה בסנסניו כלומר אבחר בצדיקים שבהם והם שעושין פירות, שהרי לשון סנסנים הם הענפים העליונים אשר שם הפרי והוא רמז לז' צדיקים שעשו שרש למטה ועשו פרי למעלה ונזדכך העולם בהם והם מאדם ועד יעקב שכל זרעו היה מזוקק ראוי לקבל התור' שהרי לא ניתנה התורה עד שצירף הקב"ה וזיקק כל התולדות ז' פעמים כדי שיהיה נקיי התולדות וכלים טהורים מוכנים לנפש התורה לקבל התורה, ואלו הן אדם שת נח שם אברהם יצחק ויעקב, והוא שאדם הראשון היה פסולת בזרעו קין ותולדותיו ונזדכך זרעו בשת שהיה זרע אחר תחת הבל כי הרגו קין לא כענין התולדות הראשונות, וזה שאמר (בראשית ה׳:ג׳) ויולד בדמותו כצלמו ויקרא את שמו שת כי שת לי אלהים זרע אחר, ושת גם הוא לא נזדכך והיה בזרעו פסולת זה אנוש וכל דורו שהיו עובדין ע"ז עד שנזדכך בנח ונח גם הוא היה פסולת בזרעו והוליד חם ונזדכך זרעו בשם, גם שם העמיד תולדות שנחלקו על עבודת השי"ת ונזדכך באברהם, גם אברהם היה פסולת בזרעו זה ישמעאל ובני קטורה ונזדכך ביצחק שנא' (שם כא) כי ביצחק יקרא לך זרע. גם יצחק היה פסולת בזרעו ונזדכך זרעו ביעקב. יעקב היה כל זרעו קדש י"ב שבטים חכמים וצדיקים אין בהם פסולת וסיג לא חסרו לקבלת התורה רק רבוי עם, נמצאת למד שבקבלת התורה נזדככו הדורות כבר ז' פעמים כדי לקבל התורה שהיא כסף צרוף, והנה במצרים נשתלחה בהם הברכה וכח הריבוי עד שעלו לששים רבוא שהוא המנין הכולל כל הצורות וכל הדעות ולא היתה ראויה התורה להנתן בפחות מהחשבון הזה ומתוך האותות והמופתי' שנעשו במצרים נתפרסם האלהות אצל האומות שהיו כבהמות, והוא שכתוב (הושע י״ב:י׳) ואנכי ה' אלהיך מארץ מצרים, ביאור כי כח היחוד והאלהות נתפרסם מארץ מצרים ואז נתעלה הקב"ה בעיני האומות ע"י ישראל בעשר מכות במצרים ואחרי כן בקריעת ים סוף וכענין שכתוב (שמות ט״ו:י״ד) שמעו עמים ירגזון, ואחרי כן נחתם הענין להם במתן התורה כי שם נתעלה ושם הראה לישראל את כבודו ואת גדלו ונתפרסם מציאותו ואלהותו:
שני לוחות הברית
ובמתן תורה פירשו מאשה, כי היא הביאה הקילקול. ומשה רבינו ע"ה האמצעי לגמרי נאסר לו אשה, והוא היה כולל ששים רבוא נשמות, כי כן כתיב בלידת שת (בראשית ה, ג) ויולד בדמותו כצלמו, ושת הוא משה (עי' לעיל דרוש השני ד"ה וזהו סוד צרעת יד משה). וזהו שאמרו רז"ל (שהש"ר א, סה) אשה אחת ילדה במצרים ששים רבוא. וההיפך איתא במסכת בכורות, העיד ר' יהושע בן זירא יתוש כו' יש לה ס' רבוא קליפות. והענין, כי ישראל ערבים זה בזה, ועל החוטא אמרו רז"ל (סנהדרין לח, א) טעם אחד שנברא אדם באחרונה, כדי שיאמרו לו יתוש קדמך. נמצא הערב בעד ס' רבוא ערב בעד ס' רבוא קליפות, ומשה זכה וזיכה את הרבים זכות הרבים תלוי בו ס' רבוא נשמות קדושות:
שני לוחות הברית
וזה לשון הפרדס פרק כ"ב משער מהות וההנהגה, בעת שהאציל הקב"ה נשמת יציר כפיו, האצילה כלולה מששים רבוא נשמות שאין דור פחות מס' רבוא, וכן פירש רבי שמעון בן יוחאי בספר התקונים. והנה בהיות נשמתו כלולה מאותן ס' רבוא, כל עוד שהיו האנשים הולכים ומתרבים היתה נשמתו מתפשטת בהם, ולעולם אין הנשמה שלו חסרה דבר. וזה הטעם קנס דמיתה לכל הבאים אחריו, כי כלם חטאו במעשה ההוא, והוא הלך ומצטרף בכל הנשמות. ויש לנו קצת דמדומי ראיה, שהרי במשה רבינו ע"ה שהוא שת כנדרש בתקונים (תקון ס"ט קי, ב) ועליו נאמר (בראשית ה, ג) ויולד בדמותו כצלמו, שהיה כלול מס' רבוא כאביו, כי הוא הבן הנמשך מהאב, ולכן הוציא ממצרים ששים רבוא, ועליו נאמר (מכילתא בשלח טו, יג) אשה אחת ילדה ס' רבוא בכרס אחד. ועל זה רמזו (שם) שקול משה כנגד כל ישראל. ועל זה אמר (במדבר יא, כא) ו' מאות אלף רגלי העם אשר אנכי בקרבו, כי עמו ממש היה, ממנו יצאו, ובו היו כלולים, ולכן כלם ינקו ממנו תורה: