שני לוחות הברית
והנה קלקל בסוד היין כי חוה סחט[ה] אשכול של ענבים (בר"ר יט, ה), והלך בבחינת הרע. ואלו לא קלקל ונשאר בטוב בסוד יין המשומר בענביו, היה בסוד (אבות ב, ח) בור סיד שאינו מאבד טפה והיתה הטפה זרע קודש מצבתה. וכשקלקל, לא די שלא נשאר בכבודו, אלא נפל מאיגרא רמא לבירא עמיקתא והבור ריק, כי לא נשאר קיים אפילו במין במבול שבלה את העולם מכח העון שהיו מסריחין את הטיפה כי השחית כל בשר (בראשית ו, יב)הגה"הדבר זה צריך ביאור רחב, תתבונן ויראו עיניך שכל ההשחתה דדור המבול היה בהשחתת הברית, וכמו שאמרו רבותינו ז"ל (ראש השנה יב, א) שהשחיתו זרעם. על כן תמיד הזכיר למינהו בפרשה זו. והזכיר גם כן איש ואשתו, ותיבת אשתו דייקא ולא אשה אחרת. ואין הכוונה דוקא כשבא אל אשה אחרת, אלא אף מי שמשחית זרעו בר מינן הוא דבוק באשה אחרת, שהיא מצד אלהים אחרים סטרא דמסאבא. והיא האשה אשר הוכיח ה' בשבט פשע, והיא לילית המרשעת שהיתה מתחילה בק"ל שנה של אדם הראשון מולדת רוחין ושידין מזרע לבטלה של אדם הראשון. אחר כך נתדבק בחוה אשתו למינהו וגירש את לילית כמוזכר במדרש (זח"א נד, ב) הם נגעי בני אדם בר מינן המטמאין את האדם בהוצאת זרע. וזהו סוד (בראשית ו, ב) ויקחו להם נשים מכל אשר בחרו, בחרו ברע, ויהי ע"ר ר"ע כי יצר רע, וגם בחרו אותיות ברחו, כי היא ברחה מאדם הראשון כשגרשה ונתדבק בחוה בת ק"ל שנה, ונתדבק במינו והוציא רשעה מביתו היא לילית וגרשה וברחה ממנו. והיא מתחממת באנשים רעים ומוציאה זרע וקרי, וזהו ויקחו להם נשים מכל אשר בחרו אשר ברחו, הם הנשים כיתות לילית בר מינן:
ודע והבן כי קיום העולם שמירת הברית, וזהו סוד ברית עולם. והשחתת הברית הוא השחתת העולם, על כן נשחתו במבול כולם כי השחית כל בשר. ונח שהוא איש צדיק יסוד עולם סוד ברית המעור נשאר. וכן מכל חי שדבקו למינהו:
וזה לשון הזוהר (ח"א נט, ב) תא חזי, נח דלתתא קיימא קדישא הוה דוגמא דלעילא, ועל דא איקרי (בראשית ט, כ) איש האדמה, ורזא אוליפנא דהא נח איצטריך לתיבה לאתחברא בה ולקיימא זרעא דכולא, דכתיב (שם ז, ג) לחיות זרע. מאן תיבה, דא ארון הברית, ונח ותיבה לתתא הכי הוו כדוגמא דא לעילא. נח כתיב ביה ברית, דכתיב (שם ו, יח) והקמותי את בריתי אתך וגו', ועד דאתקיים ביה ברית לא עייל לתיבותא, דכתיב והקמותי את בריתי אתך ובאת אל התיבה, וכדין הוה תיבה ארון [הברית]. דא תיבת נח כלא כגוונא דלעילא, ובגין דהאי ברית לעילא הוא עביד תולדות, כגוונא דא נח איהו עביד תולדות, כמה דאיתמר, אלה תולדות נח, נח איש צדיק, הכי הוא ודאי כגוונא דלעילא, ועל דא וצדיק יסוד עולם כתיב, וארעא על דא אתקיימת, דהא איהו עמודא דעלמא קיימא עליה. ומאן איהו, דא צדיק, ונח אקרי צדיק לתתא. ורזא דכלא (בראשית ו, ט) את האלהים התהלך נח וכו', למהוי הוא בארעא כגוונא דלעילא, איש צדיק יסודא דעלמא, ברית שלום שלמא דעלמא, איש האדמה ודאי, ועל דא (שם ח) ונח מצא חן בעיני ה', עד כאן לשונו. ומבואר המאמר בפרדס שער צינורות פרק שלישי:
וכלל הענין, כי נח בתיבה הוא מרכבה לברית מעור העליון שהוא יסוד, סוד ברית שלום בארץ העליונה שהיא מלכות, והתיבה רומז למלכות, סוד ארון הברית ששם התורה סוד תפארת, שהוא סוד זיווג העליון הוא יסוד ברית הבנין. וזהו והקמותי את בריתי, שהוא סוד הקימה להשפיע במלכות לקיים הבנין, ומבשרי אחזה אלוה (איוב יט, כו), כמער איש ולויות מקים את בריתו ודבק באשתו ולא באחרת. ואז אלה תולדות נח סוד פריה ורביה על ידי אשתו:
וזהו סוד (בראשית ט, ז) ואתם פרו ורבו שרצו בארץ ורבו בה. ולכאורה קשה, מהו זה שאמר שרצו בארץ ורבו בה, בודאי לא בשמים היא. וגם הוא באריכות לשון. אלא הענין בחטא השחתת זרעם כתיב (שם ו, יא), ותשחת הארץ, היא סוד הארץ העליונה שהיא לפני אלהים, כי נשחתה ומלאה הארץ חמס, כי בחטאם גרמו שהשפע העליון בסוד היחוד והזיווג הראוי להארה העליונה ואז נתמלאה ברכה והארץ מבורכת ומשם צוה ה' את הברכה להשפיע לתחתונים, עתה כביכול נשחתה להיות השפע הזה יורד לתחתונים הקליפות. וזהו סוד החמס, כי ההשפעה היא חמס נחמס בידי הקליפות. וזהו הסוד נתבאר במקומו בארוכה ובפרט בהקדמה תולדות אדם. זהו שהזהיר פרו ורבו בקדושה ובטהרה, ואז תתעוררו למעלה להיות הברית שלום בארץ העליונה, זהו שרצו בארץ ורבו בה לא תצאו חוצה:
וזהו סוד אות ברית הקשת, ויאמר אלהים זאת אות הברית אשר אני נותן ביני ובינכם וגו' את קשתי נתתי בענן וגו'. וזה לשון הרמב"ן, זאת אות הברית אשר אני נותן, שמשמע מן האות הזה שלא היה קשת בענן במעשה בראשית, ועתה ברא ה' חדשות לעשות קשת בשמים ביום ענן. ואמרו בטעם האות הזה, כי הקשת לא עשאו שיהיו רגליו למעלה שיראה כאלו מן השמים מורים בה וישלח חיציו ויפיצם בארץ, אבל עשאו בהיפך מזה להראות שלא יורו בו מן השמים, וכן דרך הנלחמים להפוך אותה ככה כאשר יקראו לשלום למי שכנגדם, ועוד שאין יתר לכונן חצים עליו. ואנחנו על כרחנו נאמין לדברי היונים שמלהט השמש באויר הלח יהיה הקשת בתולדות, כי בכלי המים לפני השמש יראה כמראה הקשת. וכאשר נסתכל עוד בלשון הכתוב נבין כן, כי יאמר את קשתי נתתי בענן ולא אמר אני נותן בענן כאשר אמר זאת אות אשר אני נותן, ומלת קשתי תורה שהיתה לו הקשת תחלה, ולכן נפרש הכתוב הקשת אשר נתתי בענן מיום הבריאה, תהיה מן היום הזה והלאה לאות ברית ביני וביניכם, שכל זמן שאראה אזכור כי ברית שלום ביני וביניכם:
ואם תבקש מה טעם בקשת להיות אות, הנה הוא כטעם (בראשית לא, נב) עד הגל הזה ועדה המצבה, וכן (שם כא, ל) כי את שבע כבשות תקח מידי בעבור תהיה לי לעדה, כי כל דבר הנראה שיושם לפני שנים להזכירם ענין נדור ביניהם יקרא אות וכל הסכמת ברית, וכן במילה אמר (שם ט, יג), והיה לאות ברית ביני וביניכם, בעבור ההסכמה שימולו כל זרע אברהם לעבדו שכם אחד, עד כאן לשונו:
ועיין בעקידה בשער י"ד שכתב, שאות הברית אינו אלא שהוא דוגמא לדבר כו', עיין שם באורך ותראה כי נדחק במאוד בפירוש הפסוקים. ולכלהו אית פירכא מהא דאמרו רז"ל (ב"ר לה, ב) שבדורו של חזקיהו ושל רשב"י לא נראתה קשת. לפי דבריהם מאי גריעותא היה להם אם נראה הקשת. ואף שחתר בעל העקידה להשיב על זה, יראה המעיין שדבריו רחוקים במאוד:
ובשם רבינו משה איסרלש ז"ל שמעתי שאמר, אף שהקשת הוא בטבע, מכל מקום לא היה נראה הקשת אם היו זכאין, כי אי אפשר לפי הטבע הקשת אלא כשירד המטר ביום והחמה זורחת, ואלו היו זכאין לא היה יורד המטר ביום אלא בלילה בשעה שבני אדם בביתם כמו בלילי שבת, כמו שכתב רש"י על פסוק (ויקרא כו, ד), ונתתי גשמיכם בעתם. וזהו שאמר ליה לרבי יהושע בן לוי נראתה קשת בימיך (כתובות עז, ב) מדייק תיבת בימיך, ימים ולא לילות, כלומר אם ירד המטר ביום בזמניך ואז יתראה הקשת:
ולעניות דעתי נראה לתרץ קושיא זו, וכן עוד קושיא דוגמא זו שהקשה על מה שאמרו רבותינו ז"ל (סוכה כט, א) על ד' דברים מאורות לוקין, על אב בית דין שמת ולא נספד כהלכה כו', הלא הליקוי הוא מצד תנועות השמש וירח, והבקיאים בחכמה זו יכולים לחשוב באיזה שעה תהיה הליקוי והוא דבר טבעי. ואני אומר שכל זה מתורץ מהא דאיתא במסכת שבת פרק במה מדליקין (לב, א) תנא דבי רבי ישמעאל, כי יפול הנופל ממנו (דברים כב, ח), ראוי זה ליפול מששת ימי בראשית, שהרי לא נפל והכתוב קראו נופל, אלא שמגלגלים זכות על ידי זכאי וחובה על ידי חייב. ופירש רש"י, מששת ימי בראשית, דכתיב (ישעיה מא, ד) קורא הדורות מראש, שנגלו לפניו הדורות ומעשיהם וקנס פורענותם, שהרי כשניתנה תורה עדיין לא נפל זה וקראו נופל, עכ"ל. ומאחר שכן הוא שקרא הדורות מראש וידע מעשיהם ופורענותם, על כן המציא הקב"ה וברא זו הטבע להיות הקשת, כי אז בעמדו בעת עמדו מימי נח ואילך יורה הברית הזה שהם חוטאים, והקב"ה נאמן בבריתו שלא יהיה עוד מבול. וכן לענין הליקוי, היה צופה הקב"ה ומביט בכל הדורות, וברא מהלך צבא השמים שיהיו לקוי בעת שראויים ללקות מפני חטאם הנ"ל:
ואל תבהל את פיך לאמר, הנה כבר גלוי וידוע כל החטאים שיהיו ועל זה עשה הקב"ה מעשה וברא בריאתו, אם כן נראה לעין שהחטאים האלה הם הכרחיים ואיה איפוא הבחירה. והקושיא הקדומה של ידיעה ובחירה היא קשה בענין זה יותר בתוקף ונראה לעין. דע כי כבר הארכתי בזה בהקדמה תולדות אדם בבית הבחירה, עיין שם יראו עיניך וישמח לבך, על דרך ההם הוא על דרך הפשט:
עוד מצאתי דרך טוב וישר בכל עניינים הנ"ל בשם חכם מופלג וזה לשונו, בענין מאורות לוקין, הגם כי הליקוי הוא על פי החשבון, מכל מקום לולי החטא המעבה ונעשה כענן ומסך, על דרך שאמר הנביא (ישעיה נט, ב), כי אם עונותיכם היו מבדילים ביניכם לבין אלהיכם הבדל גופני גשמי, היה הצל בהיר וזך כל כך, לא יאונה לצדיק כל און ולא יעשה רושם והפסק האחד בפני חבירו בשעה שהשמש והלבנה והכוכבים מאירים ומזהירים ואין השמים והיסודות מעכבים אורם, כן הדבר הזה. ולהיות סיבת החטא שבהיות זה לעומת זה שנעשה כענן מפסיק, על כן הוא סימן לדבריהם ז"ל. וכן בענין הקשת נוכל לומר שהגם שהוא דבר טבעי בהיות חלק ארץ אחת גשומה וחלק שכנגדו השמש בגבורתו, אלמלא החטא הנוטל כח העליונים ותחתונים בזכותם ובהירתם, לא היה עושה רושם גשמיי כזה. נמצא עשיית רושם גשמיי סימן השתנות על ידי מעשינו כח וחיות עליוני ונעשה כח גופני מקבל שינוי והשתניות ומקריות, מה שלא היה כן אם היה בכח עליוני כשאר הנבדלים של מעלה שלא יקבלו שינוי ומקרה. ודבר זה עיקר גדול ואמוניי, שכן בידינו על ידי מעשינו חס ושלום השמים לא יתנו טלם והארץ יבולה:
אמנם על דרך הסוד יתבאר ענין הקשת על ענין כמוס שהוא למעלה מהטבע, ואז יבא על נכון מראה הקשת, כי יהיה אות ברית על שלימות הברית, והוא הענין אשר אנחנו עוסקים, שכל חטא דור המבול היה בהשחתת ברית, ועל כן נשחתה הארץ העליונה מברית העליון ברית המעור, והקב"ה התעורר ברחמיו ואמר זאת אות הברית. וכבר ידעת פירוש של זאת שהוא המלכות שתהיה דבוקה באות הברית, ואמר אשר אני נותן רומז בכאן על התפארת. וסוד הקשת נורא וגדול במאוד, והרוצה לעמוד על סוד הענין יעיין ברמב"ן וברקנאט"י:
וכלל הענין, כי אות הזה והברית היא אות המילה והברית שבה, עיין שם בדבריהם ותמצא מטעמים כאשר אהב נפשך. והקשת שהוא סוד אות ברית והמעלה, והוא מדריגת יוסף הנקרא צדיק על שם (משלי י, כה) וצדיק יסוד עולם, אמר הכתוב (בראשית מט, כד) ותשב באיתן קשתו. והנה כמו שאסור להסתכל בקשת (חגיגה טז, א), כך אסור להסתכל בערוה, כמו שאמרו רז"ל (סנהדרין צב, א), המסתכל בערוה קשתו ננערת. כלל הענין הוא תיקון הברית שלמטה ושמירתו וקדושתו, ואז נזכר הברית שלמעלה זכרון לטובה:, לולי הותיר לנו ה' שריד נח איש צדיק, וצדיק הוא יסוד עולם ממנו נתייסד העולם:
ודע והבן כי קיום העולם שמירת הברית, וזהו סוד ברית עולם. והשחתת הברית הוא השחתת העולם, על כן נשחתו במבול כולם כי השחית כל בשר. ונח שהוא איש צדיק יסוד עולם סוד ברית המעור נשאר. וכן מכל חי שדבקו למינהו:
וזה לשון הזוהר (ח"א נט, ב) תא חזי, נח דלתתא קיימא קדישא הוה דוגמא דלעילא, ועל דא איקרי (בראשית ט, כ) איש האדמה, ורזא אוליפנא דהא נח איצטריך לתיבה לאתחברא בה ולקיימא זרעא דכולא, דכתיב (שם ז, ג) לחיות זרע. מאן תיבה, דא ארון הברית, ונח ותיבה לתתא הכי הוו כדוגמא דא לעילא. נח כתיב ביה ברית, דכתיב (שם ו, יח) והקמותי את בריתי אתך וגו', ועד דאתקיים ביה ברית לא עייל לתיבותא, דכתיב והקמותי את בריתי אתך ובאת אל התיבה, וכדין הוה תיבה ארון [הברית]. דא תיבת נח כלא כגוונא דלעילא, ובגין דהאי ברית לעילא הוא עביד תולדות, כגוונא דא נח איהו עביד תולדות, כמה דאיתמר, אלה תולדות נח, נח איש צדיק, הכי הוא ודאי כגוונא דלעילא, ועל דא וצדיק יסוד עולם כתיב, וארעא על דא אתקיימת, דהא איהו עמודא דעלמא קיימא עליה. ומאן איהו, דא צדיק, ונח אקרי צדיק לתתא. ורזא דכלא (בראשית ו, ט) את האלהים התהלך נח וכו', למהוי הוא בארעא כגוונא דלעילא, איש צדיק יסודא דעלמא, ברית שלום שלמא דעלמא, איש האדמה ודאי, ועל דא (שם ח) ונח מצא חן בעיני ה', עד כאן לשונו. ומבואר המאמר בפרדס שער צינורות פרק שלישי:
וכלל הענין, כי נח בתיבה הוא מרכבה לברית מעור העליון שהוא יסוד, סוד ברית שלום בארץ העליונה שהיא מלכות, והתיבה רומז למלכות, סוד ארון הברית ששם התורה סוד תפארת, שהוא סוד זיווג העליון הוא יסוד ברית הבנין. וזהו והקמותי את בריתי, שהוא סוד הקימה להשפיע במלכות לקיים הבנין, ומבשרי אחזה אלוה (איוב יט, כו), כמער איש ולויות מקים את בריתו ודבק באשתו ולא באחרת. ואז אלה תולדות נח סוד פריה ורביה על ידי אשתו:
וזהו סוד (בראשית ט, ז) ואתם פרו ורבו שרצו בארץ ורבו בה. ולכאורה קשה, מהו זה שאמר שרצו בארץ ורבו בה, בודאי לא בשמים היא. וגם הוא באריכות לשון. אלא הענין בחטא השחתת זרעם כתיב (שם ו, יא), ותשחת הארץ, היא סוד הארץ העליונה שהיא לפני אלהים, כי נשחתה ומלאה הארץ חמס, כי בחטאם גרמו שהשפע העליון בסוד היחוד והזיווג הראוי להארה העליונה ואז נתמלאה ברכה והארץ מבורכת ומשם צוה ה' את הברכה להשפיע לתחתונים, עתה כביכול נשחתה להיות השפע הזה יורד לתחתונים הקליפות. וזהו סוד החמס, כי ההשפעה היא חמס נחמס בידי הקליפות. וזהו הסוד נתבאר במקומו בארוכה ובפרט בהקדמה תולדות אדם. זהו שהזהיר פרו ורבו בקדושה ובטהרה, ואז תתעוררו למעלה להיות הברית שלום בארץ העליונה, זהו שרצו בארץ ורבו בה לא תצאו חוצה:
וזהו סוד אות ברית הקשת, ויאמר אלהים זאת אות הברית אשר אני נותן ביני ובינכם וגו' את קשתי נתתי בענן וגו'. וזה לשון הרמב"ן, זאת אות הברית אשר אני נותן, שמשמע מן האות הזה שלא היה קשת בענן במעשה בראשית, ועתה ברא ה' חדשות לעשות קשת בשמים ביום ענן. ואמרו בטעם האות הזה, כי הקשת לא עשאו שיהיו רגליו למעלה שיראה כאלו מן השמים מורים בה וישלח חיציו ויפיצם בארץ, אבל עשאו בהיפך מזה להראות שלא יורו בו מן השמים, וכן דרך הנלחמים להפוך אותה ככה כאשר יקראו לשלום למי שכנגדם, ועוד שאין יתר לכונן חצים עליו. ואנחנו על כרחנו נאמין לדברי היונים שמלהט השמש באויר הלח יהיה הקשת בתולדות, כי בכלי המים לפני השמש יראה כמראה הקשת. וכאשר נסתכל עוד בלשון הכתוב נבין כן, כי יאמר את קשתי נתתי בענן ולא אמר אני נותן בענן כאשר אמר זאת אות אשר אני נותן, ומלת קשתי תורה שהיתה לו הקשת תחלה, ולכן נפרש הכתוב הקשת אשר נתתי בענן מיום הבריאה, תהיה מן היום הזה והלאה לאות ברית ביני וביניכם, שכל זמן שאראה אזכור כי ברית שלום ביני וביניכם:
ואם תבקש מה טעם בקשת להיות אות, הנה הוא כטעם (בראשית לא, נב) עד הגל הזה ועדה המצבה, וכן (שם כא, ל) כי את שבע כבשות תקח מידי בעבור תהיה לי לעדה, כי כל דבר הנראה שיושם לפני שנים להזכירם ענין נדור ביניהם יקרא אות וכל הסכמת ברית, וכן במילה אמר (שם ט, יג), והיה לאות ברית ביני וביניכם, בעבור ההסכמה שימולו כל זרע אברהם לעבדו שכם אחד, עד כאן לשונו:
ועיין בעקידה בשער י"ד שכתב, שאות הברית אינו אלא שהוא דוגמא לדבר כו', עיין שם באורך ותראה כי נדחק במאוד בפירוש הפסוקים. ולכלהו אית פירכא מהא דאמרו רז"ל (ב"ר לה, ב) שבדורו של חזקיהו ושל רשב"י לא נראתה קשת. לפי דבריהם מאי גריעותא היה להם אם נראה הקשת. ואף שחתר בעל העקידה להשיב על זה, יראה המעיין שדבריו רחוקים במאוד:
ובשם רבינו משה איסרלש ז"ל שמעתי שאמר, אף שהקשת הוא בטבע, מכל מקום לא היה נראה הקשת אם היו זכאין, כי אי אפשר לפי הטבע הקשת אלא כשירד המטר ביום והחמה זורחת, ואלו היו זכאין לא היה יורד המטר ביום אלא בלילה בשעה שבני אדם בביתם כמו בלילי שבת, כמו שכתב רש"י על פסוק (ויקרא כו, ד), ונתתי גשמיכם בעתם. וזהו שאמר ליה לרבי יהושע בן לוי נראתה קשת בימיך (כתובות עז, ב) מדייק תיבת בימיך, ימים ולא לילות, כלומר אם ירד המטר ביום בזמניך ואז יתראה הקשת:
ולעניות דעתי נראה לתרץ קושיא זו, וכן עוד קושיא דוגמא זו שהקשה על מה שאמרו רבותינו ז"ל (סוכה כט, א) על ד' דברים מאורות לוקין, על אב בית דין שמת ולא נספד כהלכה כו', הלא הליקוי הוא מצד תנועות השמש וירח, והבקיאים בחכמה זו יכולים לחשוב באיזה שעה תהיה הליקוי והוא דבר טבעי. ואני אומר שכל זה מתורץ מהא דאיתא במסכת שבת פרק במה מדליקין (לב, א) תנא דבי רבי ישמעאל, כי יפול הנופל ממנו (דברים כב, ח), ראוי זה ליפול מששת ימי בראשית, שהרי לא נפל והכתוב קראו נופל, אלא שמגלגלים זכות על ידי זכאי וחובה על ידי חייב. ופירש רש"י, מששת ימי בראשית, דכתיב (ישעיה מא, ד) קורא הדורות מראש, שנגלו לפניו הדורות ומעשיהם וקנס פורענותם, שהרי כשניתנה תורה עדיין לא נפל זה וקראו נופל, עכ"ל. ומאחר שכן הוא שקרא הדורות מראש וידע מעשיהם ופורענותם, על כן המציא הקב"ה וברא זו הטבע להיות הקשת, כי אז בעמדו בעת עמדו מימי נח ואילך יורה הברית הזה שהם חוטאים, והקב"ה נאמן בבריתו שלא יהיה עוד מבול. וכן לענין הליקוי, היה צופה הקב"ה ומביט בכל הדורות, וברא מהלך צבא השמים שיהיו לקוי בעת שראויים ללקות מפני חטאם הנ"ל:
ואל תבהל את פיך לאמר, הנה כבר גלוי וידוע כל החטאים שיהיו ועל זה עשה הקב"ה מעשה וברא בריאתו, אם כן נראה לעין שהחטאים האלה הם הכרחיים ואיה איפוא הבחירה. והקושיא הקדומה של ידיעה ובחירה היא קשה בענין זה יותר בתוקף ונראה לעין. דע כי כבר הארכתי בזה בהקדמה תולדות אדם בבית הבחירה, עיין שם יראו עיניך וישמח לבך, על דרך ההם הוא על דרך הפשט:
עוד מצאתי דרך טוב וישר בכל עניינים הנ"ל בשם חכם מופלג וזה לשונו, בענין מאורות לוקין, הגם כי הליקוי הוא על פי החשבון, מכל מקום לולי החטא המעבה ונעשה כענן ומסך, על דרך שאמר הנביא (ישעיה נט, ב), כי אם עונותיכם היו מבדילים ביניכם לבין אלהיכם הבדל גופני גשמי, היה הצל בהיר וזך כל כך, לא יאונה לצדיק כל און ולא יעשה רושם והפסק האחד בפני חבירו בשעה שהשמש והלבנה והכוכבים מאירים ומזהירים ואין השמים והיסודות מעכבים אורם, כן הדבר הזה. ולהיות סיבת החטא שבהיות זה לעומת זה שנעשה כענן מפסיק, על כן הוא סימן לדבריהם ז"ל. וכן בענין הקשת נוכל לומר שהגם שהוא דבר טבעי בהיות חלק ארץ אחת גשומה וחלק שכנגדו השמש בגבורתו, אלמלא החטא הנוטל כח העליונים ותחתונים בזכותם ובהירתם, לא היה עושה רושם גשמיי כזה. נמצא עשיית רושם גשמיי סימן השתנות על ידי מעשינו כח וחיות עליוני ונעשה כח גופני מקבל שינוי והשתניות ומקריות, מה שלא היה כן אם היה בכח עליוני כשאר הנבדלים של מעלה שלא יקבלו שינוי ומקרה. ודבר זה עיקר גדול ואמוניי, שכן בידינו על ידי מעשינו חס ושלום השמים לא יתנו טלם והארץ יבולה:
אמנם על דרך הסוד יתבאר ענין הקשת על ענין כמוס שהוא למעלה מהטבע, ואז יבא על נכון מראה הקשת, כי יהיה אות ברית על שלימות הברית, והוא הענין אשר אנחנו עוסקים, שכל חטא דור המבול היה בהשחתת ברית, ועל כן נשחתה הארץ העליונה מברית העליון ברית המעור, והקב"ה התעורר ברחמיו ואמר זאת אות הברית. וכבר ידעת פירוש של זאת שהוא המלכות שתהיה דבוקה באות הברית, ואמר אשר אני נותן רומז בכאן על התפארת. וסוד הקשת נורא וגדול במאוד, והרוצה לעמוד על סוד הענין יעיין ברמב"ן וברקנאט"י:
וכלל הענין, כי אות הזה והברית היא אות המילה והברית שבה, עיין שם בדבריהם ותמצא מטעמים כאשר אהב נפשך. והקשת שהוא סוד אות ברית והמעלה, והוא מדריגת יוסף הנקרא צדיק על שם (משלי י, כה) וצדיק יסוד עולם, אמר הכתוב (בראשית מט, כד) ותשב באיתן קשתו. והנה כמו שאסור להסתכל בקשת (חגיגה טז, א), כך אסור להסתכל בערוה, כמו שאמרו רז"ל (סנהדרין צב, א), המסתכל בערוה קשתו ננערת. כלל הענין הוא תיקון הברית שלמטה ושמירתו וקדושתו, ואז נזכר הברית שלמעלה זכרון לטובה:, לולי הותיר לנו ה' שריד נח איש צדיק, וצדיק הוא יסוד עולם ממנו נתייסד העולם:
שני לוחות הברית
וכבר נודע כי צדיק יסוד הוא סוד ברית קודש ברית המעור, ונח נולד מהול כמו שאמרו רז"ל (מדרש שוח"ט ט, ז), כי הוא שומר הברית, ואף שלא החזיר עטרה ליושנה להיות כתנות אור ויהיה קיים באיש וחי לעולם, מכל מקום נשאר הקיום במין מחמת פריה ורביה שנשאר מין האדם קיים אבל לא באיש, כי הוא שתה מהכרם היה קצת מדוגמת אדם שסחט אשכול ענבים, והוא סבר לתקן מה שרצה ליטע הכרם מטע ה', אבל קלקל במה ששתה הרבה, וכתיב (משלי כה, כז) אכול דבש וגו', ומכח שהלך במופלא ממנו הרבה הציץ ונפגע, ודברים אלו הם סתומים וידועים ליודעי חןהגה"הויחל נח איש האדמה וגו', פשוטו ידוע. ונרמז בו סוד גדול לחכמים שנכנסו בעמקי התורה וסתריה. כבר ידעת כי השכינה נקראת כרם, שנאמר (שה"ש ח, יא) כרם היה לשלמה, כרם ה' צבאות, ומן הכרם ההוא יוצא היין המשומר בענביו. והבורא יתעלה ויתברך בגלות סתריו לבני אדם, רצה שהאדם יתור ויבקש הכרם הזה אך לא שיתדבק בקליפותיו, כי בזה יש בו שני מיני יינות, האחד הוא היין המשומר הבא מצד החסד שיש בהאילן ונקרא כוס ישועות, כוס רויה, כוס של ברכה. ועוד יש בו יין אחר שנאמר עליו (דברים לב, לג) חמת תנינים יינם, סורי הגפן נכריה, כוס התרעלה, ונמשך היין ההוא מצד הטומאה ומגפן סדום הבא מרוח הטומאה הנקרא יין נסך, שנאמר (ישעיה מב, יז) האומרים למסכה אתם אלהינו, כי נגע ברוח הטומאה, וזהו שנאמר (דברים לב, לח) ישתו יין נסיכם:
והנה נח שהוא איש האדמה האדומה ממידת הדין נטע כרם, והלך לתור ולבקש ענין הכרם ההוא להבחין בין טוב לרע שבו, זהו שנאמר (בראשית ט, כ) ויטע כרם. אמנם לא נזהר ולא נשמר, כדכתיב (שם) ויחל נח, דרשו רז"ל (ב"ר לו, ג) עשה עצמו חולין. וישת מן היין וישכר, כלומר שתה מן היין המשכר, ויתגל בתוך אהלה, הה"א השנית הנקרא כרם שם נתגלה חרפתו, כי נמשך אחרי היין המשכר ולא אחר היין המשמח אלהים ואנשים, עכ"ל ברקנ"ט::
והנה נח שהוא איש האדמה האדומה ממידת הדין נטע כרם, והלך לתור ולבקש ענין הכרם ההוא להבחין בין טוב לרע שבו, זהו שנאמר (בראשית ט, כ) ויטע כרם. אמנם לא נזהר ולא נשמר, כדכתיב (שם) ויחל נח, דרשו רז"ל (ב"ר לו, ג) עשה עצמו חולין. וישת מן היין וישכר, כלומר שתה מן היין המשכר, ויתגל בתוך אהלה, הה"א השנית הנקרא כרם שם נתגלה חרפתו, כי נמשך אחרי היין המשכר ולא אחר היין המשמח אלהים ואנשים, עכ"ל ברקנ"ט::
שני לוחות הברית
ועתה אהובי מורי ורבותיי בדבר הזה משכתי ידי לעת עתה לקיים מצות כבוד אב בראשונה אולי יקויים בי הברכה הכתובה בצדה למען יאריכון ימיך שבזכותו אבנה גם אנכי להוציא מחשבתי לתכלית. ופסוק כי בער אנכי מאיש וגו' הואיל ואתא לידן נימא מילתא כי קשה למה חלקן לשני בבות הול"ל כי בער אנכי מאיש ומאדם. וע"ק גבי איש מזכיר לשון בער וגבי אדם מזכיר לשון לא בינת. הגם לפי הגמ' דסנהדרין פ' בן סורר ומורה (סנהדרין ע, ב) גבי דברי למואל מלך משא אר"י משום רשב"י מלמד שכפאתו אמו וכו' עד איכא דאמר' מי שכל רוזני עולם משכימין לפתחו ישתה יין וישתכר. אמר רבי יצחק מנין שחזר שלמה והודה לאמו דכתיב (משלי ל, ב) כי בער אנכי מאיש מנח דכתיב ביה (בראשית ט כ) ויחל נח איש האדמה. ולא בינת אדם לי זהו אדם הראשון. ופירש"י זה אדם הראשון שנכשל ביין ואני שתיתי יותר ונמצא משום הכי חלקן לשני בבות שקאי על נח ואדם. אך עדיין לא שבנו מטעותינו למה גבי נח מזכיר לשון בער וגבי אדם מזכיר ולא בינת וגו' ועוד למה הקדים נח לאדם שהיה הראשון. ונראה לתרץ כי לעיל מינה מסיק בגמרא (ע"א) ויחל נח איש האדמה א"ר חסדא א"ר עוקבא ואמרי לה מר עוקבא אמר ר' זכאי אמר הקב"ה לא הייתם ללמוד מאדם שלא גרם לו אלא יין כמ"ד אותו אילן שאכל אדם גפן היה דתניא רבי מאיר אומר אותו איילן גפן היה שאין לך דבר שמביא יללה לעולם אלא יין. רבי יודא אומר חטה היה שאין התינוק יודע לקרוא אבא ואמא עד שיטעום טעם דגן. רבי נחמיא אומר תאנה היה בדבר שקלקלו בו נתקן שנאמר (בראשית ג, ז) ויתפרו עלי תאנה וגו' ופירש"י בדבר שנתקלקלו מדת הקב"ה כן באזמל שהוא מכה הוא מרפא נס בתוך נס כו'. וכתבו התוספות על פירש"י ואין ענין זה לזה כלל אלא היינו כדאמרי במדרש רבה (ב"ר טו. ח) משל לבן מלך שקלקל עם אחת משפחותיו כיון ששמע המלך טרדו והוציאו חוץ לפלטרין שלו והיה מחזר על הפתחים של שפחותיו ולא היו מקבלין אותו אלא אותה שקלקלה עמה פתחה לו דלתיה וקבלתו. כך בשעה שאכל אדם מפרי האילן טרדו והוציאו חוץ לגן עדן והיה מחזר על כל אילנות ולא היו מקבלין אותו מה היו אומרים לו הא גנבא דגנב דעתא דברייה וכו' אבל התאנה ע"י שאכל ממנה פתחה לו דלתיה ע"כ. וק"ל איך מתורץ גם לפי התוס' שהביא מ"ר נשאר קשה אין ענין זה לזה. בשלמא גבי שפחות כשם שהקלקול תלוי בו כן תלוי בה. משא"כ גבי אילן הקלקול תלוי בו ולא באילן דותיא דמתניתא מסכת כריתות פ"ג (טז.) לא אם אמרת בנדה שיש בה שתי אזהרות שהוא מוזהר על הנדה והנדה מוזהרת עליו תאמר בשבת שאין בה אלא אזהרה אחת כן הוא קשה בנידון דידן. וביותר יש תימא כי מה שתוספק סתרו פירש"י ופירשו ע"ד אחר באמת פירש"י שפי' על התורה מפרש הוא בהדיא הפירוש שפירשו התו' ע"ש הלא דבר הוא. ועוד קשה במדרש עצמו מה היו אומרים הא גנבא. מה כוונת המדרש בזה ומה היה קשה אם לא היו אומרים מאומה. והקרוב אלי לומר ע"ד הילקוט בספר ירמיה דף ס"ו (סוף רמז שטו) והביא בשם שוחר טוב א"ר סימון בשם רבי שמעון חסידא בעולם הזה אדם הולך ומשמש אשתו נדה אין מי שיעכבו אבל לעתיד אבן מקיר תזעק נדה היא וכו'. והנה לפי המדרש הזה יתבאר שפיר שהוא דומה בדומה לבן מלך שקלקל עם השפחה הקלקלה תלוין בשניהם גם הוא באכילת אדם מן האילן הקלקול תלוי' בשניהם כי זהו ידוע קודם החטא היה הכל כמו שיהיה לעתיד לבא. וא"כ החטא תלוי באילן ג"כ היה לצווח כנגדו אל תגע בי ליקח הפרי ואפשר אם היה צווח כנגדו מנעו מהחטא. וא"כ דומה ממש לקלקול השפחה עם בן המלך וקבלה אותו ה"ה בזה האילן שגם הוא קלקל שלא גער בו ולכן פתח דלתו אניו. וכדי שלא יהיה תמוה בעיני העולם וכי פה היה לאילן לדבר מ"ה האריכו מה היו אומרים הא גנבא כו' ש"מ היה להם מציאות הדבור. ולפ"ז דברי רש"י נכונים הם ופירושו בחומש הוא מפרש ויתפרו עלי תאנה כו' אבל שאר העצים מנעום מליטול עליה' הוא מפרש ובגמרא רצה לפרש מה שפירש בחומש הוא מדברי המ"ר והוקשה לו הקושיא דלעיל הלא אין דומה זה לזה כי שמה שניהם קלקלול משא"כ באדם. ע"ז מסיק רש"י בגמרא בענין זה דומין נמי מכח שגם האילן חטא ולכן אמר שאילן חטא ולכן האילן הזה מתקנו והוא ממש כמד' הקב"ה בדבר שהוא מכ' הוא מרפ' כי האילן היה מכה אותו שלא מנעו מלחטוא הוא בעצמו היה מתקנו. ונמצא רש"י בחומש ובגמרא הכל למקום אחד הולך רק שמתרץ קושיא הנ"ל. ואין להקשות לדברי א"כ מה הקשו תוס' על רש"י די"ל כוונת התוס' להוציא מלב הטועים שלא יבינו פירש"י כפשוטה באזמל שהוא מכה וכו' כי על הפשוטה קשה ואין ענין זה לזה וכוונתם שדברי רש"י בנויים ע"פ מ"ר ויומתק שפיר ל' רש"י דמה שאומר באזמל שהוא מכה והשתא א"ש מה שאמר שלמה בער אנכי מאיש זה נח לפי פירש"י שהודה לדברי אמו על ששתה הרבה יין יותר מאדם וידוע שכרותו של נח מוזכר בהדיא במקרא (בראשית ט, כא) וישת נח וישכר ויתגל משא"כ שכרותו של אדם לא נכתב בהדיא וראיה שהרבה מ"ד פליגי אם גפן או חטה או תאנה היה. ויובן שפיר לשון כי בער אנכי מאיש זה נח הייתי בער ממש שאפילו מקרא לא למדתי וקראתי זהו פשיטא ומ"ה העמידו בראשונה ועל אדם אחר ולא בינת אדם לי שלא היה לי לב להבין שחטא של אדם היה ביין שלא יכלתי להבין האמת שקאי על היין וע"ז לא היה בינה לי להתבונן משא"כ נח מוזכר בהדיא כן נ"ל לפרש המקרא. ונחזור לעניינינו אע"פ שמנעתי את עצמי מלעשות הגהות בספר אדוני אבי ז"ל ודנתי בעצמי וכי חברותא עמו מ"מ יש כאן אומד הדעת שניחא ליה לאבי ז"ל בזה. ובפרט שראיתי שאדוני אבי ז"ל חולק כבוד לאביו הגאון מהר"ר אברהם שעפטלס שהעתיק כל ספר עמק הברכה בספרו כאשר ראה שאין בנמצא ונמצא ספר הזה הוא כליל וכלול מאב ובן ואני בן הבן ולמען יקויים (קהלת ד, יב) והחוט המשולש לא במהרה ינתק ויקרא שמי אצל שם אבותי אמרתי לגלות ג"כ דברי מוסרי' ואין למוכיח לייסר העם אם לא שמסבב המוסר מתוך ד"ת לכן התעוררתי בעזר האל יתברך לחבר הקדמה זו המדברת באיזה מוסרים כדי שיתקיים לא ימושו מפיך ומפי זרעך ומפי זרע זרעך. ואף שקצר לי המצא מהשתרע לכלול ענייני דרושים שלי בתוך הקדמה זו רק אפס קצהו תראו פה כי דרושים שלי ארוכים מארץ מדה ובפני עצמם יתמלא הספר על כל גדותיו. אך לכבוד המקום ב"ה ולכבוד אדוני אבי ז"ל חברתי הקדמה זו. ולא ידעתי על מה ליסדה. כי באם הייתי מעמידה על פרשה א' מפרשיות שבתורה היה קשה עלי הי מנייהו מפקית גם פן יחשדני הקורא שאנכי בר בי רב דחד פרשה. לכן אמרתי ובחרתי לי לילך בדרך מורי הגאון המופלג מהר"ר שלמה אפרים זלה"ה שחיבר ספר עמודי שש המדבר מענין עמודים כאלה. אמרתי לאחוז ג"כ ולהלפת באותן העמודים לדבר מהמה בתכלית הקצרה וקראתי שם הקדמה זו ווי העמודים על שם ששה עמודים אלה שהעולם עומד וקיים עליהם ובית מלכותו ממ"ה נכון ונשען עליהם והש"י יתן בלבנו לקיים עמודים אלו. ונזכה לחזות בנועם יי' ולבקר בהיכלו. כבוד אומר כולו. אמן וכן יהי רצון: