Musar על משלי 11:26

התורה יצטרך אדם לחזור עליה שכן דרשו רז"ל כל העוסק בתורה ואינו חוזר בה דומה לאדם שזורע ואינו קוצר, כל הלומד תורה ומשכחה דומה לאשה שיולדת וקוברת וכיצד ימלט אדם מן השכחה שיחזור עליה תמיד ושישתדל בה בשינון הגירסא, שכן מצאנו בחכמי ישראל שהיו זהירין עליה ומתעסקין בשינון הלשון ואפי' בשעת מיתתן לא היו פוסקין מלימודן, והוא שדרשו על רבה בר נחמני שהיה מגדולי התלמוד ואפי' בשעת פטירתו לא היה פוסק מלימודו, והוא שאמרו בבבא מציעא בפרק השוכר (דף פו) רבה בר נחמני הוה גריס שמע דקא מיפלגי במתיבתא דרקיעא אם בהרת קדמה לשער לבן טמא אם שער לבן קדם לבהרת טהור ספק הקב"ה אומר טהור וכלהו מתיבתא דרקיעא אמרי טמא אמרי מאן נוכח רבה בר נחמני דאמר רבה בר נחמני אני יחיד בנגעים ואני יחיד באהלות שדר לשליחא בתריה ולא הוה מצי מלאך המות למקרב לגביה דלא הוה פסיק פומיה מגירסא אדהכי נשב זיקא ואוושא ביני קני סבר גונדא דפרשי הוו אמר תינח נפשיה דההוא גברא ולא נימסר בידא דמלכותא כי הוה ניחא נפשיה אמר טהור טהור יצתה בת קול ואמרה אשריך בר נחמני שגופך טהור ויצאתה נשמתך בטהרה. וכן מצינו במסכת מכות (דף י) פרק ואלו הן הגולין כתיב (דברים ד׳:מ״ד) את בצר במדבר וכתיב בתריה וזאת התורה אשר שם משה, מכאן שדברי תורה הם מקלט ואפילו ממלאך המות, כי הא דרב חסדא הוה יתיב וגרים בבי רב ולא הוה יכיל מלאך המות למקרב גביה דלא הוה שתיק פומיה מגירסא סליק אארזא דבי רב פקע ארזא ושתיק ויכיל ליה. וכן מצינו בדוד המלך שלא היה פוסק מלימודו דאמרי במסכת שבת (דף לב) ביומא דנח נפשיה אשתמיט דרגא מתותיה. וביאור הענין במה שלא היה רשאי מלאך המות להתקרב אליהם והם עוסקין בתורה, טעם הדבר מפני הברית הכרותה מסיני למקבלי התורה שלא היה ראוי מלאך המות לשלוט בהם. וכענין שדרשו רז"ל (שמות ל״ב:ט״ז) חרות על הלוחות חירות ממלאך המות. וכיון שהתורה עץ חיים אין מיתה במקום חיים. וכשם שאלו היה האדם מתעסק בחטא ועון ומת מתוכו שאי איפשר לו לירש חיי העוה"ב כיון שלא שב ומתודה אלא שמת מתוך חטאו כן זה שעוסק בתורה אי אפשר לו שימות מתוך עסקו ומפני זה יבאו סבות מבעל הסבות יתעלה לכל צדיק וצדיק שבדורות שיהיו פוסקין מלימודם כדי שישלוט בהם הכח הממית ולא תתבטל גזירת הגוזר ב"ה. זה נ"ל בטעם הדבר ואל תתמה על החפץ כי הדבר אמת ויציב. ואם נפשך לומר מצינו כמה נביאים וצדיקים שמתו ולא מצינו להם סבות שיפסיקו מלימודם ומתו. אין ספק כי תשתכח מהם תורתם רגע ובאותו רגע הוא שולט הכח הממית. והנה משה רבינו אדון כל הנביאים הוצרכו רז"ל לומר נסתתמו ממנו מעינות חכמה אע"פ שלא היתה מיתתו ע"י הכח הממית ח"ו אלא בנשיקה, והא למדת כמה היתה חביבה על חכמי ישראל וה"ה שהיתה חביבה על מלכי ישראל שכן מצינו בחזקיהו המלך (חלק דף צה:) שתלה חרב על פתח בית המדרש ואמר כל מי שלא יעסוק בתורה ידקר בחרב בדקו מדן ועד באר שבע ומגבת עד אנטיפרא ולא מצאו עם הארץ ולא מצאו תינוק ולא תינוקות שלא היו בקיאין בהלכות טומאה וטהרה. וכן מצינו ביהושפט שאמר הכתוב (ד"ה ב כ) ויעמד יהושפט בקהל יהודה וירושלים בבית ה' לפני החצר החדשה. מאי החצר החדשה אמר רבי יוחנן שחדשו בה דברים ואמרו טבול יום אל יכנס במחנה לויה. ומצינו עזרא הסופר הכהן שכתב כל התורה והיה כעין מלך והקישו הכתוב למשה רבינו, כתיב במשה (שמות י״ט:ג׳) ומשה עלה וכתיב בעזרא (ז) הוא עזרא עלה מבבל וכמה תקנות תקן בישראל, וכן מצינו חכמי התלמוד שהיו עוסקין בתורה מתוך הדוחק והעוני. ואמרו במדרש מאי דכתיב (שיר השירים ז׳:י״ב) לכה דודי נצא השדה נלינה בכפרים וגו' לכה דודי נצא השדה אמרה כנס"י לפני הקב"ה רבש"ע אל תדינני כיושבי כרכים שיש בהן גזל ועריות ושבועת שוא אלא לכה דודי נצא השדה אראך תלמידי חכמים שיושבין ועוסקין בתורה מתוך הדחק. נלינה בכפרים אלא תקרי בכפרים אלא בכופרים אראך בני עשו שהשפעת להם טובה וכפרו בך. נשכימה לכרמים אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות, נראה אם פרחה הגפן אלו בעלי מקרא, פתח הסמדר אלו בעלי משנה, הנצו הרמונים אלו בעלי תלמוד, שם אתן את דודי לך, וכן מצינו (שבת דף לג) ר' שמעון בן יוחאי ור' אלעזר בנו שנחבאו במערה י"ג שנה והוו יתבי עד צואריהו בחלא כוליה יומא וגרסי ולא הוה בהדייהו אלא חרובא ועינא דמיא דאיברי להו על דרך הנס, ואמרו (בסנהדרין דף כ) על דורו של רבי יהודה ברבי אלעאי שהיו ששה תלמידים מתכסין בטלית אחת ועוסקין בתורה. ובמסכת יומא (דף לה:) אמרו הלל מחייב את העניים ר' אלעזר בן חרסום מחייב את העשירים, ואמרו עליו על רבי פרידא שלא הקדימו אדם מעולם לבית המדרש (ערבי פסחים קט) ואמרו עליו על ר"ע שלא אמר מימיו הגיע עת לעמוד מבית המדרש חוץ מערבי פסחים וערבי יוה"כ (יבמות דף סג:) ואמרו עליו על בן עזאי שחשקה נפשו בתורה ולא רצה לישא אשה אמר אפשר לעולם שיתקיים ע"י אחרים. (סוכה דף כח) ואמרו עליו על רבן יוחנן בן זכאי שמעולם לא שח שיחת חולין ולא הלך ארבע אמות בלא תורה ולא מצאו אדם מעולם יושב ודומם אלא יושב ושונה. חייב אדם ללמד תורה לחברו שכל ישראל ערבין זה לזה בכל המצות ומי שמלמד תורה לאחרים שכרו אתו ופעולתו לפניו שכן דרשו רז"ל (קידושין דף ל) כל המלמד בן חברו תורה מעלה עליו הכתוב כאלו קבלה מהר סיני שנא' (דברים ד׳:ט׳-י׳) והודעתם לבניך ולבני בניך וסמיך ליה יום אשר עמדת לפני ה' אלהיך בחורב. ובפרק השוכר את הפועלים (בבא מציעא דף פה) כל המלמד בן חברו תורה זוכה ויושב בישיבה של מעלה שנא' (ירמיהו ט״ו:י״ט) אם תשוב ואשיבך לפני תעמוד. וכל המלמד את בן עם הארץ תורה אפילו הקב"ה גוזר גזירה מבטלה בשבילו שנא' (שם) אם תוציא יקר מזולל וגו', ביאורו כשם שיש לי רשות לגזור ולבטל כן יהיה לך רשות זהו כפי תהיה. ושם עוד מאי דכתיב (איוב ג׳:י״ט) קטן וגדול שם הוא. אלא כל המקטין עצמו בדברי תורה בעוה"ז נעשה גדול לעוה"ב וכל המשים עצמו כעבד על דברי תורה בעוה"ז נעשה חפשי לעוה"ב. ובפרק חלק (סנהדרין דף צא:) כל המונע הלכה מפי תלמיד כאלו גוזלו מנחלת אבותיו שנאמר (דברים ל״ג:ד׳) תורה צוה לנו משה מורשה. מורשה היא לכל ישראל מששת ימי בראשית. ושם עוד כל המונע הלכה מפי תלמיד אפילו עוברין שבמעי אמן מקללין אותו שנא' (משלי י״א:כ״ו) מונע בר יקבוהו לאום. ואין לאום אלא עוברין שנא' (בראשית כ״ה:כ״ג) ולאום מלאום יאמץ. ואין יקבוהו אלא קללה שנאמר (במדבר כ״ג:ח׳) מה אקב לא קבה אל. ואין בר אלא תורה שנאמר (תהלים ב) נשקו בר. ואם לימדו מה שכרו זוכה לברכות יוסף שנא' (משלי י״א:כ״ו) וברכה לראש משביר. ואין משביר אלא יוסף שנאמר (בראשית מב) ויוסף הוא המשביר:

וְאֵין בַּמִּדָּה הַזֹּאת שׁוּם טוֹבָה אֶלָּא שֶׁיִּשְׁמוֹר הָאָדָם אֶת אֲשֶׁר לוֹ אִם מְעַט וְאִם הַרְבֵּה וְלֹא יַפְקִירֶנּוּ וְיִתְנַהֵג בּוֹ הַמִּדָּה הַבֵּינוֹנִית וְלֹא יִהְיֶה בָּא בְּרֹב שְׁמִירָתוֹ לִידֵי הַבֶּצַע כִּי אֵינֶנּוּ מִמִּדּוֹת הַחֲשׁוּבִים. וְאָמַר הֶחָכָם בְּמִדַּת הַכִּילוּת (מִשְׁלֵי י"א כ"ו) מֹנֵעַ בָּר יִקְּבֻהוּ לְאוֹם, וּבְהֵפֶךְ זֶה — וּבְרָכָה לְרֹאשׁ מַשְׁבִּיר. פְּשַׁט הַמַאֲמָר הַזֶּה בַּצְּדָקָה, וְהָעִנְיָן הַנִּסְתָּר שֶׁבּוֹ בַּחָכְמָה וְאֵין רָאוּי לַמַּשְׂכִּיל שֶׁיִּהְיֶה כִּילַי בְּחָכְמָתוֹ כִּי אֵין הַחָכְמָה חֲסֵרָה בַּעֲבוּר לִמּוּדָהּ כְּמוֹ שֶׁהָאֵשׁ אֵינָהּ נִכְבֵּית בַּעֲבוּר שֶּׁמַּדְלִיקִין מִמֶּנָּהּ נֵר. וּמִן הַמּוּסָר הַטּוֹב בְּתַקָּנַת הַמִּדָּה הַזֹּאת שֶׁיַּרְגִּיל הָאָדָם אֶת עַצְמוֹ לְהִתְנַדֵּב עַל הַקְּרוֹבִים, עַד שֶׁיְּדַלֵּג לְאַט אֶל הָרְחוֹקִים עַד שֶׁיַּרְגִּיל בְּמִדַּת הַנְּדִיבוּת וְהַחֶסֶד.

כיצד מלמדין. הרב יושב בראש, והתלמידים לפניו מוקפין, כדי שיהיו כולן רואין את הרב ושומעין את דבריו, שנאמ' והיו עיניך רואות את מוריך. ולא ישב הרב על הכסא ותלמידיו יושבין על הארץ, אלא כולן יושבין על הארץ או על הכסאות. הרב ששונה לתלמידיו, אם לא הבינו לא יכעוס עליהם, אלא חוזר ושונה הדבר אפי' כמה פעמים, עד שירדו לעומק ההלכה. ואל יאמר התלמיד הבנתי ולא הבין, אלא חוזר ושואל אפי' כמה פעמים עד שיבין, ואם כפה עליו רבו יאמר לו, ר' תורה היא וללמוד אני צריך ודעתי קצרה. ולא יתבייש לשאול אפילו כמה פעמים, שאם יתבייש לשאול נמצא מטריח עצמו בהליכתו לבית המדרש ואינו למד כלום, דתנן לא הביישן למד ולא הקפדן מלמד. בד"א שאין הרב כועס על התלמידים, אם לא הבינו ההלכה מפני עומקה או מפני דעתן שהיא קצרה, אבל אם הרגיש הרב שהן מתרשלין בתלמודן ולפיכך לא הבינו, צריך לכעוס עליהן ולהכלימם בדברים, כדי שיתנו לבם ויכוונו דעתם ללמוד כראוי. ולפיכך צוה רבינו הקדוש ז"ל בשעת פטירתו ואמ' לרבן גמליאל בנו, זרוק מרה בתלמידים. לפי' אין ראוי לרב לנהוג קלות ראש בפני התלמידים, ולא לשחוק עמהם, ולא יאכל וישתה עמהם, כדי שתהא תמיד אימתו מוטלת עליהן וילמדו ממנו במהרה. וגרסי' במ' סנהדרין בפ' חלק, אמ' רב יהודה אמ' רב, כל המונע הלכה מפי תלמיד כאלו גוזלו מנחלת אבותיו, שנא' (דברים לג, ד) תורה צוה לנו משה מורשה, ירושה היא לכל ישראל מששת ימי בראשית. אמ' רב חנה בר ביזנא א"ר שמעון חסידא, כל המונע הלכה מפי תלמיד אפי' עוברין שבמעי אמן מקללין אותו, שנא' (משלי יא, כו) מונע בר יקבוהו לאום, ואין לאום אלא עוברין, שנא' (בראשית כה, כג) ולאום מלאום יאמץ, ואין יקבוהו אלא קללה, שנא' (במדבר כג, ח) מה אקב לא קבה אל, ואין בר אלא תורה, שנא' (תהלים ב, יב) נשקו בר פן יאנף. ואם למדו מה שכרו, אמ' רבא אמ' רב ששת, זוכה לברכות כיוסף, שנא' (משלי יא, כו) וברכה לראש משביר, ואין משביר אלא יוסף, שנא' (בראשית מב, ו) הוא המשביר לכל עם הארץ. אמ' רב ששת, כל הלמד תורה בעולם הזה זוכה ומלמדה לעולם הבא, שנא' (משלי יא, כה) ומרוה גם הוא יורה.