Musar על משלי 22:9

אלא הענין הוא, במאמרים האלה לאחר שנתן השם יתברך שתי תורות שבכתב ושבעל פה למשה רבינו ע"ה, נתגבר שכלו של משה רבינו ע"ה להבין דבר מתוך דבר בפלפול הגדול בלי סוף ובלי תכלית, וכאלו הוא מרא דשמעתא. וכהא דאיתא בפרק אין בין המודר (נדרים) דף ל"ח (א), אמר רבי יוסי בר חנינא, לא נתנה תורה אלא למשה ולזרעו, שנאמר (שמות לד, כז) כתב לך, פסל לך (שם א). מה פסולתן שלך, אף כתבן שלך. משה נהג בה טובות עין ונתנה לישראל, ועליו הכתוב אומר (משלי כב, ט) טוב עין הוא יבורך וגומר. מתיב רב חסדא, (דברים ד, יד) ואותי צוה ה' בעת ההיא ללמד אתכם. אותי צוה, ואני לכם. דבר אחר, למדתי אתכם חוקים ומשפטים כאשר צונו ה' אלהי (שם ה). אותי צוה, ואני לכם. ועתה כתבו לכם את השירה הזאת (דברים לא, יט), השירה לחודה. למען תהיה לי השירה הזאת לעד בבני ישראל (שם). אלא פלפולא בעלמא, עד כאן לשונם. ובענין מדרש דכי תשא, השיב להם הקב"ה, ח"ו שמשה כותב מדעתו, רק מפי יקרא. ואם בענין פירוש התורה, אף אם הוא מוסיף בתוקף פילפולא, בכל ביתי נאמן הוא. וכבר נודע כי מלכות בית תפארת ומלכות התורה שבעל פה והיא כלת משה, כאשר יתבאר לקמן:

נתן תתן לו ולא ירע לבבך בתתך לו (דברים ט״ו:י׳). והזהרנו בזה להרחיק מנפשנו צרות העין. ולהיותנו טובי עין. כענין שנאמר (משלי כ״ב:ט׳) טוב עין הוא יבורך. ולא די במתנת היד [לבד כי אם] אשר נטע בנפשותינו מדת הנדיבות. על כן הזהיר ואמר ולא ירע לבבך אחר שנאמר נתן תתן לו:

וגרסי' במדרש יהי אור תאנא כל כהן שאין לו בת זוגו אסור לעבודה, משום דכתי' (ויקרא טז, ו) וכפר בעדו ובעד ביתו. אמ' ר' יצחק משום דלית שכינה שריא במאן דלא אנסיב, וכהנא בעי יתיר מכל עמא למשרי ביה שכינה. וכיון ששכינה שרויה על הכהנים, אז הם ראויים לברך את ישראל, לפי שהם חסידים וראוים לברך, כדא' וחסידיך יברכוך. כה תברכו ביראה, כה תברכו בענוה, כה תברכו בלשון קדש. אמ' ר' יהודה, בשעה שכהן נושא את כפיו למטה, כל הכתרים הקדושים של מעלה מתעוררים ומתתקנים לברך את ישראל. תאנא כהנא דפריש ידו בעי דלא יתחברון אצבעין דא בדא, כדי שיתפרש שמא קדישא באצבעותיו של כהן. א"ר יצחק רצה הב"ה שיתברכו העליונים בזכות התחתונים. אמ' ר' יהודה כל כהן דלא ידע רזא דא, ולמאן מברך, ומה היא ברכתא דמברך, לא ברכתא דיליה ברכתא, שנא' (מלאכי ב, ז) כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה' צבאות הוא, אם שפתותיו ישמרו דעת ותורה על פיו הרי הוא כהן וראוי לברך, ואם לאו הרי הוא כשאר העם. תאנא כל כהן דלא רחמין ליה עמא, לא יפרוש ידו. ועובדא הוה בחד כהן דלא רחמי ליה עמא, וקם ופריש ידיה, ועד לא שלים איתעביד תלא דגרמי. מאי טעמא, משום דלא בריך בחביבותא. וקם אחורי ופריש ידיה ובריך. ואתקן ההוא יומא, דכל כהן דלא רחים לעמיה, או לא מרחמין ליה עמא, לא יפרוש ידוהי, דכתי' (משלי כב, ט) טוב עין הוא יבורך, אל תקרי יבורך אלא יברך. א"ר יוסי, בשעה שהכהנים נושאים כפיהם אסור להסתכל בהם, לפי ששכינה שרויה על ידיהם.