הלכה על משלי 22:9

מי שנותנין לו כוס של ברכת המזון ואינו מברך מקצרין ימיו, מיהו האידנא שנהגו בכל תפוצות ישראל שכל אחד יברך ברכת המזון לעצמו ואינו יוצא ידי חובתו בברכה שמברך בעל הכוס - אין בזה חשש הנזכר, דהא כל אחד מברך בעצמו וממילא כל אחד ואחד יברך גם כן לבעל הבית ויתקיים בו ואברכה מברכך ובטל טעם של מקצרין אך ודאי צריך לרדוף אחר מצוה זו גם בזמן הזה כי יקרה היא מאד, ואין נותנין כוס של ברכה אלא לטוב עין שהוא שונא בצע ועושה חסד בממונו, שנאמר (משלי כב, ט): "טוב עין הוא יבורך" אל תקרי "יבורך" אלא "יברך" (סוטה לח:)

אַחַר כָּךְ אוֹכְלִין הַסְּעוּדָּה. וְיֵשׁ לֶאֱכוֹל כָּל הַסְּעוּדָה בַּהֲסִבָּה. וְנוֹהֲגִין לֶאֱכֹל בֵּיצִים. וְהֶחָכָם עֵינָיו בְּרֹאשׁוֹ, שֶׁלֹּא לְמַלֹאת כְּרֵסוֹ, לְמַעָן יוּכַל לֶאֱכוֹל אֶת הָאֲפִיקוֹמָן כְּמִצְוָתוֹ, וְלֹא לַאֲכִילָה גַּסָּה. וְאֵין אוֹכְלִין בָּשָׂר צָלִי בִּשְׁתֵּי הַלֵּילוֹת, אֲפִלּוּ שֶׁל עוֹף. וַאֲפִלּוּ בִּשְּׁלוּהוּ וְאַחַר כָּךְ צָלוּהוּ בִּקְּדֵרָה, אֵין אוֹכְלִין. יֵשׁ נוֹהֲגִין שֶׁלֹּא לֶאֱכוֹל בַּלֵילוֹת אֵלּוּ שׁוּם טִבּוּל, חוּץ מִשְּׁנֵי טִבּוּלִים שֶׁל מִצְוָה, כְּדֵי שֶׁיְהֵא נִכָּר שֶׁאֵלּוּ הֵם לְשֵׁם מִצְוָה. לְאַחַר גְּמָר הַסְּעוּדָה אוֹכְלִין אֲפִיקוֹמָן, זֵכֶר לְקָרְבַּן פֶּסַח, שֶׁהָיָה נֶאֱכַל בְּסוֹף הַסְּעוּדָה שֶׁיְהֵא גְּמַר כָּל הַשְּׂבִיעָה. וְיֵשׁ לֶאֱכוֹל כִּשְׁנֵי זֵיתִים, אֶחָד זֵכֶר לַפֶסַח וְאֶחָד זֵכֶר לַמַצָּה, שֶׁהָיְתָה נֶאֱכֶלֶת עִם הַפֶּסַח. וְעַל כָּל פָּנִים לֹא יִפְחוֹת מִכַּזַּיִת, וְאוֹכְלוֹ בַּהֲסִבָּה. וְאַחַר הָאֲפִיקוֹמָן, אָסוּר לֶאֱכוֹל שׁוּם דָּבָר. אַחַר כָּךְ מוֹזְגִין כּוֹס שְׁלִישִׁי לְבִרְכַּת הַמָּזוֹן. וְצָרִיךְ לְדַקְדֵּק בּוֹ אִם הוּא נָקִי מִשִׁיוּרֵי כוֹסוֹת, דְּהַיְנוּ אִם אֵין בּוֹ שִׁיוּרֵי יַיִן שֶׁשָּׁרָה בּוֹ מַצָּה בִּשְׁעַת הַסְּעוּדָה. כִּי אִם אֵינוֹ נָקִי, צָרִיךְ שְׁטִפָה וַהֲדָחָה (עַיֵן לְעֵיל סִימָן מ"ה סָעִיף ד'). וּמִצְוָה לְהַדֵּר שֶׁיְבָרְכוּ בְּזִמּוּן. אֲבָל לֹא יֵלְכוּ מִבַּיִת לְבַיִת לְצֹרֶךְ זִמּוּן, כִּי כָל אֶחָד צָרִיךְ לְבָרֵךְ בִּרְכַּת הַמָּזוֹן בִּמְקוֹם שֶׁאָכַל. וְנוֹהֲגִין שֶׁבַּעַל הַבַּיִת מְבָרֵךְ בְּזִמּוּן, שֶׁנֶּאֱמַר, טוֹב עַיִן הוּא יְבֹרָךְ (עַיֵן לְעֵיל סִימָן מה סָעִיף ה), וְהוּא מִקְּרִי טוֹב עַיִן, שֶׁאָמַר, כָּל דִּכְפִין יֵיתֵי וְיֵיכוֹל וְכוּ', וְאַחַר כָּךְ מְבָרְכִין עַל הַכּוֹס וְשׁוֹתִין בַּהֲסִבָה. וְאָסוּר לִשְׁתּוֹת בֵּין כּוֹס זֶה לְכוֹס רְבִיעִי (סִימָן תעב).