Musar על משלי 3:5

משכיל על דבר ימצא טוב ובוטח בה' אשריו (משלי טו). בא הכתוב הזה להזהיר על האדם שישכיל בלבו תחלה באיזה דבר שירצה לדבר או שירצה לפעול, קודם שידבר או קודם שיעשה המעשה על איזה צד יעלה בידו ותזדמן לו מזה הצלחה ותועלת, ואם הוא עושה כן ימצא טוב, וכן אמר עוד (שם יז) חושך אמריו יודע דעת, ולפי שפעולותיו של אדם נכללים בג' דברים והם המחשבה והדבור והמעשה כענין שכתוב (דברים ל׳:י״ד) בפיך ובלבבך לעשותו, והוא כלול ומוטבע מיצר הרע ושוגה תמיד מצד המשך אחר החומר לכך הזהיר שלמה בכאן שיהיה האדם משכיל תחלה על אותו דבר שרוצה לדבר, ושיקדים המחשבה אל הדבור ואל המעשה. ובוטח בה' אשריו כשישכיל ויתבונן על מה שיבקש לעשות, ואע"פ שהשכיל בלבו תחלה אין ראוי לו לסמוך על מה שהשכיל אלא שיבטח בהש"י שיבא הדבר ההוא לפועל ולגמר הצלחה, זהו שאמר ובוטח בה' אשריו. כלומר אחר השתכלות המחשבה באותו דבור או באותו מעשה אם הוא תולה בטחונו בהשי"ת ושיסכים בדעתו שאין ביד שכלו להוציא שום דבר לפועל אלא בחפץ הש"י אשריו, כי הבטחון בהש"י אחת מן המדות העליונות ומעיקרי התורה, וכן אמר הכתוב (משלי ג׳:ה׳) בטח אל ה' בכל לבך. ועל זה אמר שלמה (שם כ) מים עמוקים עצה בלב איש. בא להרחיק מדת האדם הבוטח על מחשבותיו והעולה על רוחו שלא יעשה פעולה ולא ידבר דבר עד שיחשוב תחלה בלבו ויהיה לו מתון בדבר ואחרי זאת ישיג מה שירצה. לפי שהעצה הנכונה לא תמצא באדם ולא תגמר אליו הדעת זולתי במחשבה, וכן אמרו חכמי הפילוסופים, הלשון כלי המחשבה. וזהו מים עמוקים עצה בלב איש. ביאורו כשם שאי אפשר לדלות ולשתות מן המים העמוקים בלא דלי כך אי אפשר להשיג פעולה נכונה או עצה ברורה זולתי במחשבה. וכיון שהזהירנו שלמה המלך ע"ה שישכיל האדם בלבו תחלה מה שירצה לדבר או מה שירצה לעשות אפי' המשכיל בבני אדם והחכם שבהם קל וחומר למי שאינו יודע כמוני היום שהיה לי להשכיל מה שאני רוצה לדבר, ואלו השכלתי לא הייתי מדבר כי הייתי משגיח בחסרון חכמתי וידיעתי, על אחת כמה וכמה בפני גדולים וחכמים ממני, אבל מכל מקום במחילה מהם אפשר, שכן אמרו רז"ל (קידושין פ"ק דף לב) הרב שמחל על כבודו כבודו מחול, ואחר נטילת רשות:

הגר"א (בביאורו במשלי ג', ה') ביאר בזה את דברי הגמ' בראש השנה (כ"ו ב'), "לא הוו ידעי רבנן מאי (תהלים נ"ה, כ"ג) 'השלך על ה' יהבך והוא יכלכלך', אמר רבה בר בר חנה יומא חד הוה אזלינא בהדי ההוא טייעא הוה דרינא טונא (נושא משוי, רש"י), ואמר לי שקול יהביך ושדי אגמלאי". הגר"א ביאר שהחכמים הסתפקו במדת הבטחון אם הם מחוייבים להשתדל והבטחון בה' הוא שיצליחו בהשתדלותם או שיבטחו בה' לגמרי ואין להם להשתדל כלל, עד שפעם אחת רבה בר בר חנה היה נושא משוי וחשב שיצטרך לבקש מהטייעא שישא אותו בשבילו וגם יצטרך לשלם לו עבור טרחו, אבל הטייעא ביקש ממנו לישא בשבילו, ובזה נתגלה לו מן השמים שאם אתה בוטח בהקב"ה אין צריך להשתדל כלל.

וידוע, שתחלת דינו של אדם שואלים אותו: נשאת ונתת באמונה (שבת לא, א) והבוטח בה' ונושא ונותן באמונה, חסד ה' יסובבנו (תהלים לב י) וברכת ה' היא תעשירנו (משלי י כב). ובודאי שלא יחסר לחמו, ויהיו מזונותיו בהתר ונחת ורוח וכבוד. אשריו בעולם הזה, וטוב לו לעולם הבא. והן אמת כי יצר הממון יעור פקחים ומורה התרא לנפשה, אבל על כגון זה אמרו (ערובין סה ב): אדם נכר בכיסו, שיגביר שכלו ויכבש את יצרו ויתרצה ברצון גמור אפלו אם היה נכנס תחת האפשר שימות ברעב כדי שלא להיות רשע לפני המקום, כך חובתנו וכך נאה לנו. ומה גם כי לפי האמת הברור דורשי ה' לא יחסרו כל טוב, והולך בתם ילך בטח. וזה כלל גדול לכל מלי שנפשו של אדם מתאוה להם ומחמדתן, ובפרט בממון שהוא חביב לאדם, ויצר סמוך שורר ומורה מ''ט פנים טהור לטהר את השרץ. לכן מי האיש הירא את ה', יקים ואל בינתך אל תשען (משלי ג ה), וילך אצל חכם וילמדנו איזוהי דרך ישרה, ולא יסור מן הדבר אשר יגידו לו ימין ושמאל: