Musar על משלי 4:22

ויש לפרש עוד מי עלה שמים וירד הכונה בכתוב הזה להתבונן בנפלאות מעשיו של הקב"ה בבריות בעלי חיים שברא שכל אחד מהם מורכב מד' יסודות, וזהו שאמר מי עלה שמים וירד כלומר מי עלה למדרגת החכמה הזאת וירד בעומקה שידע היאך נבראת מיסוד האש בריאה הנקראת בלשון רז"ל סלמנדרא בהסקת הכבשן שבע שנים רצופים. ולמדנו זה מן הכתוב האומר (ויקרא י״א:כ״ט) והצב למינהו כי הצב שני מינין הא' ערוד והשני סלמנדרא. מי אסף רוח בחפניו יאמר מי החכם היודע חכמה זו והיא בידו ובאפניו היאך נבראים בריות מיסוד הרוח והן העופות שבאויר. מי צרר מים גם מיסוד המים והם הדגים. מי הקים כל אפסי ארץ גם מיסוד העפר והן הבהמות והחיות, וזהו שדרשו רז"ל (חולין דף קכז) כשהיה ר"ע מגיע אצל מקרא זה והצב למינהו היה אומר (תהילים ק״ד:כ״ד) מה רבו מעשי ה' כלם בחכמה עשית בראת בריות גדולות בים בריות גדולות ביבשה. שבים אלמלא יוצאות ליבשה מיד מתות ושביבשה אלמלא נכנסות לים מיד מתות. בראת בריות גדולות באש בריות גדולות באויר. שבאש אלמלא יוצאות לאויר מיד מתות ושבאויר אלמלא נכנסות לאש מיד מתות. הוי אומר מה רבו מעשיך ה' וגו'. ולפי שיש בכל הנבראים מקצתן אסורים ומקצתן מותרין אמר כל אמרת אלוה צרופה. לומר כי כונת התורה היתה בהיתר מקצת ובאסור מקצת כדי לצרף הדעות ולזכך השכל: ובמדרש מי עלה שמים זה משה שנא' (שמות י״ט:ג׳) ומשה עלה אל האלהים. וירד זה משה שנא' (שם) וירד משה מן ההר. מי אסף רוח בחפניו זה משה שנא' (שם ט) כצאתי את העיר אפרוש את כפי אל ה'. מי צרר מים בשמלה זה משה שנא'(שם טו) נצבו כמו נד. מי הקים כל אפסי ארץ זה משה שהקים המשכן שנא' (שם מ) ויקם משה את המשכן, ד"א מי עלה שמים זה אליהו שנאמר (מלכים ב ב׳:י״א) ויעל אליהו בסערה השמים. מי אסף רוח בחפניו זה אליהו שנאמר (מלכים א י״ז:א׳) אם יהיו השנים האלה טל ומטר וגו'. מי צרר מים זה אליהו שנא' (מלכים ב ב׳:ח׳) ויקח אליהו את אדרתו. מי הקים כל אפסי זה אליהו שהחיה את המת שנא' (מלכים א י״ז:כ״ג) ראי חי בנך. ד"א מי עלה שמים זה הקב"ה שנאמר (תהילים מ״ז:ו׳) עלה אלהים בתרועה וירד זה הקב"ה שנא' (שמות י״ט:כ׳) וירד ה' על הר סיני. מי אסף רוח בחפניו זה הקב"ה שנא' (איוב י״ב:י׳) אשר בידו נפש כל חי ורוח כל בשר איש. ומי צרר מים זה הקב"ה שנא' (שם כז) צורר מים בעביו ולא נבקע ענן תחתם. מי הקים כל אפסי זה הקב"ה שנאמר (שמואל א ב׳:ו׳) ה' ממית ומחיה, מה שמו שדי שמו ה' צבאות שמו. ומה שם בנו בני בכורי ישראל, ולפיכך סמך לזה כל אמרת אלוה צרופה שא"א לתורה בלא ישראל וא"א לישראל בלא תורה. בא הכתוב הזה לבאר כי כונת הש"י בתורה ובמצות לצרף בהן הדעות ולהשיג בהן המושכלות. ועל הכונה הזאת באה מצות הפסח כדי להתעורר ולקבוע בנפש שורש האמונה והעבודה, וע"כ צוה הכתוב לשחוט הפסח לעיניהם של מצריים שהיו עובדין לצורת הצאן, שהרי המצריים לא היה להם אלוה מצד המזלות ולא מצד הכוכבים ולא מצד בריאת העולם אלא מצד הטובה שכל המטיב להם היה ראוי אצלם לעבדו, וע"ז הענין היו עובדים לצורת הצאן כמו שאמר הכתוב (שמות ח׳:כ״ב) כי תעבת מצרים נזבח לה' אלהינו, בעבור שהיתה מגעת להם טובה גדולה מאד מצד הצאן יותר מכל שאר בע"ח ואין בני אדם משעבדין אותן בגופם כענין שוורים לחרישה וסוסים לרכיבה, והחיות אינן תחת ידם שאינן נוחות להכבש כמו הצאן והן מזיקות לבני אדם ואשר אינם מזיקות אינן מועילות לבעליהן כלום ואין להם בהם הנאה זולתי שהם מאכליו, אבל מין הצאן היה נכבד בעיניהם וראוי לעבוד צורתו יותר מכל צורת שאר הנבראים שהאדם צריך לטרוח אחריהם ואין משעבדין בגופן אלא שמגעת מהן לבעליהן טובה בגיזה ובחלב ובולדות ובשביל זה היה הצאן נכבד בעיניהם וראוי לעבדו, ומן הטעם הזה היו המלכים עושין עצמן אלוהות לרוב גדלם וממשלתם והיכולת להרוג או להטיב יותר משאר האדם, כמו נמרוד שהיה עושה עצמו אלוה, הוא שאמר עליו הכתוב (בראשית י׳:ט׳) הוא היה גבור ציד לפני ה', וכן פרעה שהיה אומר שהוא עשה את עצמו ונילוס נהרו כמו שאמר עליו הנביא (יחזקאל כ״ט:ג׳) התנים הגדול הרובץ בתוך יאוריו וכו', וכנגד הדעת הנפסדת הזאת אמר דוד (תהילים ק׳:ג׳) דעו כי ה' הוא אלהים הוא עשנו וגו', ולא נמצא בתורה מי שיעשה עצמו אלוה אלא מלך לפי שהיכולת בידו יותר משאר בני אדם. ומן הענין הזה יוכיח הנביא לישראל מעבודת העליונים או מבני אדם שהיו מטיבין להם והיו עובדין אותן, והוא שאמר (הושע ב׳:ז׳) כי אמרה אלכה אחרי מאהבי וכו'. כלומר הכוחות העליונים או בני אדם המטיבים להם וזהו מנהג מצרים באמונתם. גם ההפרש שהפרישה תורה בין המאכלים המותרים והאסורים הכל לצרף בהם הנפש המשכלת שהרי המצות חיי הגוף והנפש הן שכן אמר שלמה (משלי ד׳:כ״ב) כי חיים הם למוצאיהם וגו' כי חיים הם למוצאיהם זהו חיי הנפש ולכל בשרו מרפא זהו חיי הגוף, והמאכלים שאסרה תורה הם מזיקים את הגוף ומולידים בנפש אכזריות ותכונה רעה לפי שהם גסי הטבע ורבי הליחה והרופאים יודעין זה והראוי למקבלי התורה לזכך שכלם במאכלים הטהורים ולהזהר מן האכזריות, וזהו שאמרו רז"ל וכי מה איכפת לו להקב"ה בין שוחט מן הצואר לשוחט מן העורף הא לא ניתנו המצות אלא לצרף בם את הבריות הה"ד כל אמרת אלוה צרופה כלומר לצרוף בהן הנפש המשכלת שלא ירגילנה אדם בדרך אכזריות אלא בדרך רחמנות בשחיטה ולא בנחירה מן הצואר ולא מן העורף:

וְאִיתָא בְּסִפְרִי פָּרָשַׁת עֵקֶב (משלי ה' ט"ז): "יָפוּצוּ מַעַיְנֹתֶיךָ חוּצָה". נִמְשְׁלוּ דִּבְרֵי תּוֹרָה לְמַיִם. מַה מַּיִם חַיִּים לָעוֹלָם, אַף דִּבְרֵי תּוֹרָה חַיִּים לָעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי ד' כ"ב): "כִּי חַיִּים הֵם לְמֹצְאֵיהֶם וּלְכָל בְּשָׂרוֹ מַרְפֵּא", וּמַה מַּיִם מַעֲלִים אֶת הַטָּמֵא מִטֻּמְאָתוֹ, כָּךְ דִּבְרֵי תּוֹרָה מַעֲלִים אֶת הָאָדָם מִטֻּמְאָה לְטָהֳרָה, שֶׁנֶּאֱמַר (תהילים י"ט י'): "יִרְאַת ה' טְהוֹרָה". [וּמִמֵּילָא כְּשֵׁם שֶׁמַּיִם מְטַהֲרִים אֶת הָאָדָם, אַף שֶׁהַטֻּמְאָה מִתְפַּשֶּׁטֶת בְּכָל אֵיבָרָיו, כֵּן הַתּוֹרָה מְטַהֶרֶת אֶת הָאָדָם מִטֻּמְאַת עֲוֹנוֹתָיו, אֲפִלּוּ אִם נִתְפַּשְּׁטָה עָלָיו מִכַּף רַגְלוֹ וְעַד רֹאשׁוֹ. וּכְשֵׁם שֶׁאֵין אָדָם נִטְהָר, עַד שֶׁיַּעֲלוּ הַמַּיִם עַל כָּל אֵיבָרָיו, וְלֹא תִּהְיֶה שׁוּם חֲצִיצָה בֵּין הָאֵיבָרִים לַמַּיִם, כֵּן צָרִיךְ שֶׁיְּשַׁעְבֵּד אֶת כָּל גּוּפוֹ וְאֵיבָרָיו בֶּאֱמֶת לְהַתּוֹרָה, וְלֹא תִּהְיֶה שׁוּם חֲצִיצָה, כְּמוֹ דִּכְתִיב (דברים ו' ו'): "וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וְגוֹ' עַל לְבָבֶךָ"]. וּמַה מַּיִם מְשִׁיבִים נַפְשׁוֹ שֶׁל אָדָם, כָּךְ דִּבְרֵי תּוֹרָה מְשִׁיבִים נַפְשׁוֹ שֶׁל אָדָם מִדֶּרֶךְ רָעָה לְדֶרֶךְ טוֹבָה, שֶׁנֶּאֱמַר (תהילים י"ט ח'): "תּוֹרַת ה' תְּמִימָה מְשִׁיבַת נָפֶשׁ". וּמַה מַּיִם חִנָּם לָעוֹלָם, אַף דִּבְרֵי תּוֹרָה חִנָּם לָעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה נ"ה א'): "הוֹי כָּל צָמֵא לְכוּ לַמַּיִם". אִי, מַה מַּיִם אֵין לָהֶם דָּמִים, אַף דִּבְרֵי תּוֹרָה אֵין לָהֶם דָּמִים, תַּלְמוּד לוֹמַר (משלי ג' ט"ו): "יְקָרָה הִיא מִפְּנִינִים וְכָל חֲפָצֶיךָ לֹא יִשְׁווּ בָהּ".

גדולה תורה, שהיא חיים ורפואה ללומדיה בעולם הזה ובעולם הבא, שנא' (משלי ד, כב) כי חיים הם למוצאיהם ולכל בשרו מרפא. ואומר רפאות תהי לשרך ושקוי לעצמותיך. א"ר שמואל בר נחמני, דברי תורה נמשלו בזין, מה הזין הזה מקיים את בעליו במלחמה, כך דברי תורה מקיימין למי שהוא עמל בהן כל צרכו. ומנין שנמשלו דברי תורה לזין, שנא' (תהלים קמט, ו) רוממות אל בגרונם וחרב פיפיות בידם. דגרסינן בפ"ק דמסכת ע"ז מכריז ר' אלכסנדראי, מאן בעי חיי. אתו כולי עלמא גביה. אמר להם, מי האיש החפץ חיים אוהב ימים לראות טוב, נצור לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה, סור מרע ועשה טוב בקש שלום ורדפהו. שמא יאמר אדם, הואיל ונצרתי לשוני מרע ושפתי מדבר מרמה אלך ואגרה בשינה, ת"ל סור מרע ועשה טוב, ואין טוב אלא תורה, שנא' (משלי ד, ב) כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו. וגרסי' במ' עירובין בפ' כיצד מעברין, א"ר יהושע בן לוי, המהלך בדרך ואין לו לויה יעסוק בתורה, שנא' (משלי א, ט) כי לוית חן הם לראשך. חש בגרונו יעסוק בתורה, שנא' (משלי א, ט) וענקים לגרגרותיך. חש במעיו יעסוק בתורה, שנא' (משלי ג, ח) רפאות תהי לשרך. חש בכל גופו יעסוק בתורה, שנא' (משלי ד, כב) ולכל בשרו מרפא. וגרסי' בפ' קמא דמסכת תעניות תניא ר' בנאה אומר, כל העוסק בתורה לשמה, נעשית לו סם חיים, שנא' (משלי ג, יח) עץ חיים היא למחזיקים בה, וכל העוסק בתורה שלא לשמה, נעשית לו סם המות, שנא' (דברים לב, ב) יערוף כמטר לקחי, ואין עריפה אלא הריגה. שנא' (דברים כא, ד) וערפו שם את העגלה. וגרסי' במכילתא מה ת"ל כי אני ה' רופאך. אמ' לו הב"ה למשה, אמור להם לישראל, דברי תורה שנתתי לכם חיים הם לכם, רפואה הם לכם, שנא' (משלי ד, כב) כי חיים הם למוצאיהם ולכל בשרו מרפא. וגרסי' במדרש תלים האזינה עמי תורתי וגו' אפתחה במשל פי. לא כרת הב"ה ברית עם ישראל אלא בשביל התורה, שלא תשכח מפיהם. וכן הוא אומר ויקם עדות ביעקב ותורה שם בישראל, תורה שנתן להם הב"ה סם של חיים היא. וכן הוא אומר כי לא תשכח מפי זרעו, שלא יאמר אדם אין המזמורות תורה, אלא תורה הם, ואף הנביאים תורה, וכן אסף אומר, הואיל והמזמורות תורה, האזינה עמי תורתי. ולא המזמורות בלבד, אלא אף החידות והמשלים של תורה תורה הם, וכן הוא אומר אפתחה במשל פי אביעה חידות מני קדם.