Musar על קהלת 12:2

ובזה^*ענין נחמד על מאמר ירושלמי בר"ה (הלכה ג'), רבי חייא בר בא בעי תבואה שלקה וכו' ומתרץ הקושיות של הבעל יפה מראה העומדים במקומן. יתבאר מאמר בירושלמי פרק קמא דר"ה רבי חייא בר בא בעי תבואה שלקה בערב פסח מאיזה דין לוקה אין תימא משתא דעלית עד כדון לא עלתה אין תימא משתא דנפקא הכין הוית מורכא כל שתא מילקי כדון. פירושו של השאלה מתי נדונת התבואה אם תאמר משנה הנכנסת דהיינו בפסח למחר עדיין לא נכנס השנה. ואיך לקתה התבואה זו מצד הדין שלא נידון עדיין א"ת משנה היוצאה שנידונה בפסח דאשתקד איך היתה מארכת בשלום כל השנה ועכשיו לקתה. ואחר כך מביא בירושלמי אלו בני אדם שמתים בר מינן מן ר"ה עד י"כ מאיזה דין הם מתים אין תימא משתא דעלית עד כדון לא עלית אין תימא משתא דנפקת היכן הוית מורכא כל שתא ממות עד כדון ומשני ולא שמיעא ליה דאמר רבי קרוצפתא בשם רבי יוחנן ג' פנקסות הן אחד של צדיקיים גמורים. ואחד של רשעים גמורים ואחד של בינונים של צדיקים גמורים כבר נטלו אפוסיון שלהם בר"ה וכן הרשעים גמורים ובינונים נותן להם עשי"ת אם עשו תשובה נכתבים עם הצדיקים וכו' ע"כ. ובעל יפה מראה הרבה להשיב אפו על זה חדא מכ"מ קשה המתים בערב ר"ה מאיזה דין מתים אם מר"ה הנכנס עדיין לא נכנס ואם מי"כ העבר איך האריכו כל השנה עוד הוקשה לו איך מתורץ קושיות התבואה בשלמא באדם יש תירוץ על אלו שמתים ב"מ בין ר"ה לי"כ כי נכתבין בספר למות או לחיים בר"ה שעבר דהאי שתא. ואלו שמתו ב"מ קודם ר"ה נגזרה עליהם שימתו ביום כפור דאשתקד אמנם בתבואה הקושיא במקומה עומדת וסיים בלשונו ובבבלי לא תשו לקושיא זו לא בתבואה ולא באדם עכ"ל. ובאמת צריך עיון למה לא קשה לבבלי קושיות אלה והקריב אלי דהכי פירושו כי הקושיא על התבואה לא חש לתרץ כי סמך על המשכיל שיבין וישכיל התירוץ מעצמו והוא על הדרך מש"כ הפוסקים בענין עוף שנולד בו ספק טריפה אם חי י"ב חודש יצא מכלל טריפה. וכ' מהרמ"א בתורת חטאת שלו כלל ו' סי' ע"ג וז"ל. ועוף דבר שיש בו ספק טריפה אם חי י"ב חודש יצא מכלל טריפה ושרי דטריפה אינה חיה יב"ח ומוסכם מהפוסקים בזה. ונ"ל לומר דאם נתעברה השנה צריך להמתין י"ג חודש אע"ג דקאמר יב"ח ולא קאמר שנה^*ראיה נכונה על טעם שלו מת"ח. ודקדקו הפוסקים לענין אבלות דמכח זה א"צ להתאבל י"ג חדשים מ"מ לענין טריפות שאני דבגמ' תלי הטעמא בימות החמה וימות הצינה ופירש"י דיש מכה מקלקלה מחמת החמה ויש מכה מקלקל' מחמת הצינה ולכן נראה דבעינן ימות החמה וימות הצינה שלמים עכ"ל. לראיה מפרק המקבל שמביא ו' זמנין שהם בשנה) ועוד אי' בגמרא פ' המקבל (ב"מ קו, ב), רשב"א אומר משוםר בי מאיר חצי תשרי ומרחשון וחצי כסליו זרע חצי כסליו טבת וחצי שבט חורף. חצי שבט אדר חצי ניסן קור. חצי ניסן אייר חצי סייון קציר כו' עיין ברש"י שפי' קציר כנגד זרע רק שזה תחילת ימות החמה וימות הגשמים תחלת ימות הצינה וקור וחום הוא חריף שבלילה וחריף שבחמה כו'. וע"י זה יתבאר שפיר כי זמן הזריעה ר"ה וקציר הוא זמן ניסן. וצריך אתה לדעת מה שהקשו תוספות במתניתא בד' פרקים העולם נידון בפסח על התבואה ממעשה דההוא חסיד שלן וכו' והיה בר"ה ושמע הרוחות היו מספרי' כל הזורע ברביעה ראשונה ילקה. ולעיל העתקתי תירוץ הראשון של התוס' ועכשיו אעתיק התירוץ השני וזה הוא כי אמרו בבוא ר"ה חוזרין מה שדנין בפסח ועצרת וחג ונמצא יובן שפיר בפסח דנין בתבואה ואותה התבואה עדיין לא נזרעת עד ר"ה אח"כ וחוזרין הדין במרום מה שפסיק בפסח וידוע שכל הדינים שבעולם העונשים בחולי בר מינן הן מחמת חמה או מחמת צינה בר מינן כענין צנים ופחים וכו' וגם לא נפלאת שב' מיני גיהנם הן אחד של אש ואחד של שלג. הרי לך שעונשים ופורענות ומכות וחולי בר מינן נמשכים מחמת הצנה או מחמת החום. וא"כ על נכון הוא כי דרך משל אם נגזר בפסח על התבואה שתהיה נלקה על ידי החום. ואותה התבואה מה שדנים בפסח חוזרים הדין במרום בר"ה ולפי סדר הזמן שתחלת הזריעה תלי תשרי ואף שדנין בפסח שהתבואה תהיה נלקת בחמה והתחלת הזריעה הוא מהתחלת ימי הצנה א"כ בהכרח צריך להמתין עד הפסח כי בזמן הזה מתחיל ימות החמה כדי שיצא לאורה הגזירה שדנין עליה בפסח דאשתקד וחוזרין דינו בר"ה. ואם הגזירה היה שתהיה נלקח על ידי חמה כי טעם גלוי בעיני הש"י ברוך הוא אם כן בהכרח מוכרח להמתין עד ערב פסח. אכן באדם שדינו וגמר דינו הכל בר"ה וי"כ א"כ מן י"כ שעבר עד י"כ אחר כך ואז עברו ימי הצינה וימי החמה כל השנה כולה וא"כ קשה למה האריך עד כדון והוצרך לתרץ ע"י ג' ספרים נפתחים וכו' המשכיל ויודע יבין וישכיל וימצא דבר חידוש ופלא^*טעם נכון על קושיא השנייה של הבעל יפה מראה. ומה שהקשה הבעל יפה מראה למה לא שאל על אותן שמתו בער"ה בר מינן אימתי נדונו יש לי לתרץ על אלו שמתו ב"מ בערב ר"ה כשחודש אלול מעובר' לק"מ כי אז ער"ה הוא חודש אלול וי"ל שהש"י גזר על אותו איש שלא יחיה שנה זו ובאם חסר מחייו יום אחד בשנה מקוים גזירת המקום ב"ה שלא עלתה לו שנתו. ואין להקשות למה האריך כל כך עד יום האחרון של שנה כי בהדי כבשיה דרחמנא למה לן. אך ורק כשחדש אלול הוא אינו מעובר ומתו בר מינן בערב ר"ה קשה והלא לא נגזרה כי קי"לן מקצת היום ככולו וכשמת בער"ה בחודש שאינו מעובר נראה שכלתה לו שנתו ואיה גזירת המקום ב"ה שגזר עליו שימות בשנה זו וראיה לקושיא זו כי יש משנה שלימה בשביעית (י, ב) השוחט את הפרה וחלקה בר"ה אם היה החודש מעובר משמט ואם לאו אינו משמט. ופי' הברטנורי השוחט הפרה בשנה שביעית ומלקה ביום ראשון של שני ימים טובים של ר"ה אם היה אלול מעובר נמצא דיום ראשון שנחלקה היה חול והיה יום האחרון של שנה שביעית משמטה בסופה וא"כ לא מבעיא על ערבת ר"ה כשחל בחדש אלול מעוברת כי אז הוא סוף ונתקיים הגזרה מה שא"כ כשאלול לא נתעברה ואז ערב ר"ה הוא סוף שנה וקיל"ן מקצת היום ככולו וקשה אימתי נדון והלא השנה עבר והנה על קושיא זו יש לי גם תירוץ ואקדים תחלה מ"ר פרשת שמות (א, כט) גבי (ב, יב) ויפן כה וכה וירא כי אין איש כי בן מות הוא וק' לפי המדרש להיפך הול"ל בתחלה היה לו לומר וירא כי אין איש כי בן מות הוא ורצה להרגו ואז ויפן כה וכה באם אין רואה אותו ונ"ל ליישב הכל על סגנון א' וע"ד מה שמצאתי בתשובת רבי יעקב וויי"ל (מהרי"ל סימן ר"ג) ששאל מה שארז"ל שמשה מת בשבת ובאותו יום כ' י"ג ספרי תורות לכל שבט (דב"ר ט, ט) ואיך רשאי לכתוב בשבת.^*רוקח מזלו של אדם מת למעלה ברקיע טרם שאדם ימות בארץ זוהר פרשת ויחי ל' יום קודם פטירת האדם נסתלק הצל מעליו. ומשני בשם הרוקח שמזלו של משה מת למעלה בשבת קודם זמן שנפטר הוא מהעולם הגם שהוא חי למטה אחר זה. ולי נראה ליישב ע"ד הזוהר פרשת ויחי (רכז א) וז"ל דתניא ההוא יומא דבר נש נפיק מהאי עלמא ההוא יומא יומא דינא רבה דאתחשך שמשא מן סיהרא כמ"ד (קהלת יב, ב) עד לא תחשך השמש דא נשתמא קדישא דאתמנע מבר נש תלתין יומין עד לא יכוק מעלמא לההוא צולמא דאתמנע מיניה ולא אתחזי מאי טעמא אתמנעית מיניה בגין דנשמתא קדישא אסתליקת מיניה ולא אתחזי עכ"ל ויובן שפיר שמרע"ה כתב י"ג ס"ת ביום מותו ממש. ומה שארז"ל שמת בשבת היינו צל שלו אסתלק ממנו ביום השבת ל' יום קודם מותו והיה כאלו מת והוא חי אחר זה ל' יום ותוך זמן זה כתב הספרי תורות ועד"ז יובן המדרש שאמר בתחלה ויפן כה וכה וה"ק ויפן כה וכה לארבע רוחותיו לראות אם יש לו צל וראה שהצל נסתלק ממנו ואז וירא כי בן מות הוא זה היה הסיבה ע"י ויפן כה וכה. ובענין זה יתורץ הקושי' של הבעל יפה מראה כי ידוע מקיבוץ הימים נעשה שבוע. מקבוץ השבוע נעשה חודש. מקבוץ י"ב חדשים נעשה שנה. ומי שנגזר עליו מיתה בר מינן בשנה שנפלה עליו הגזירה ב"מ להמאוחר שבכולם ינוכה לו על כל פנים חודש אחד משנה ואז יש חסרון ניכר כשנחסר לו חודש א' משנה ולכן אף אותן שמתים בער"ה ב"מ סר צילם מעליהם ל' יום מלפניו ואז נחסר לו חודש שלום בעו"ה כי אף שהוא מנענע בגופו מ"מ אין הצל עליו והרי הוא כאלו מת ועבר ובטל מן העולם לכן אין קושי' על אלו שמתו בער"ה כי אלו מתי בר מינן ל' יום קודם לזה. רק על אלו שמתו ב"מ בין ר"ה ויום כפור ואז נסתלק הצל שלהם תוך חודש אלול א"כ לא היה נחסר להם חודש שלם משנה שעבר מש"ה שאל איך האריך לו כ"כ אי אפי' בחודש האחרון היה חי והשיב לו ג' ספרים נפתחים וכו' וכדפירשנו ובלע המות לנצח והחפץ בחיים יתן לנו חיים ארוכים אמן. ומאחר שאנו מחזיקין בענין ג' ספרים הפתוחים לפני הקב"ה כשיושב על כסא הדין אמרתי לבאר מה שמצאתי בספר הרקנט"י פרשת אמור (בפסוק דבר אל בני ישראל בחדש השביעי) מה שהביא בשם רבותינו וז"ל וכבר ידעת כי ר"ה יום הדין לכל העולם וארז"ל^*המשכיל ימצא דבר טוב ויפה בס' הרקנט"י פרשת אמור על המריבה אשר למדה"ד עם מדה"ר. בשעה שהקב"ה עולה ויושב על כסא הדין. מדה"ד עומדת על שמאלו ומדה"ר עומדת על ימינו ומריבות זו עם זו. מדה"ד אומרת שפוט עולמך בדין שלם להם לרשעים כפעלם ומדה"ר אומרת (תהלים קל, ג) אם עונות תשמר יה אדני מי יעמוד. מדה"ד אומרת (יחזקאל ג, יח) רשע בעונו ימות. מדה"ר אומרת (יחזקאל לג, יא) כי לא אחפוץ במות הרשע. מדה"ד אומרת (מיכה א, ה) בפשע יעקב כל זאת ומדה"ר אומרת (ישעיה כט, כב) לא עתה יבוש יעקב. מדה"ד אומרת (שמות כ, ה) פוקד עון אבות על בנים. ומדה"ר אומרת (דברים כד, טז) לא יומתו אבות על בנים. מדה"ד אומרת (ויקרא כו, טז) אף אני אעשה זאת לכם. ומדה"ר אומרת (ישעיה מח, יא) למעני למענין אעשה. מדה"ד אומרת (ישעיה ל, לג) כי ערוך מאתמול תפתה. ומה"ר אומרת (תהלים צ, ב) בטרם הרים ילדו וגו'. מדה"ד אומרת (ישעיה ה, יד) לכן הרחיבה שאול נפשה ופערה פיה לבלי חק. מדה"ר אומרת (משלי ג, יח) עץ חיים היא למחזיקים בה. מדה"ד אומרת (הושע א, ו) כי לא אוסיף עוד ארחם בית ישראל. ומדה"ר אומרת (ישעיה ד, א) כי ירחם י"י את יעקב. מדת הדין אומרת (דניאל יב, ב) אלה לחרפות. ומדה"ר אומרת אלה לחיי עוה"ב. ועיין ברקנט"י ביאורו ע"ש. ולי קשה מאחר שיש בר"ה מיימינים ומשמאילים לכף זכות ולכף חובה וכל אחד מביא פסוק אחד אם כן מה אולמיה האי קרא מה שהביא מדה"ר יותר מהאי קרא שמביא מדה"ד הלא דבר הוא וביותר קשה מלהבין מה תשובה השיב מדה"ר למדת הדין על הטענה שאמרה לכן הרחיבה שאול וגו' ופערה פיה וגו' ומדה"ר השיבה עץ חיים היא למחזיקים בה מה ענין זה לזה. וכדי ליישב הענין הגם שאין משוא פנים כלפי מעלה ב"ה כי כביכול מצא מקום לדברי מדה"ר לזכות את ישראל מתוך אותו פסוק עצמו שהביא מדת הדין. ולכן מדת הדין הסכים עם מדת הרחמים ואתחיל בטענה ראשונה של מדת הדין שאמרה שלם לרשעים כפעלם והוא מקרא בירמיה סימן ב'. השיב מדת הרחמים לו תשובה נצחת ומוכרחת בדברי טענותה של מדה"ד עצמה. ואקדים מה שכתוב בפסיקתא זוטרתא בפרשת בהעלותך גבי ויהי בנסוע עשה הקב"ה סמניות במנין כמין כף וכמין רי"ש כך הן מסומנים וראוי ליתן טעם למה נעשין אלו ב' אותיות של כ"ף ושל רי"ש לסימן. הענין הוא אף שלא טוב עשאו שנעשו כתיניק הבורח מן בית הספר מכל מקום יש רמז ללמד זכות כמו שמסיק במדרש איכה (א, ג) היתה כאלמנה א"ר אבא בר כהנא אם לא פלשו אחר מדה"ד ומדה"ד לא פלשה אחריהם הם לא פלשו שנאמר (במדבר יא, א) ויהי העם כמתאוננים מתאוננים אין כתיב כאן אלא כמתאוננים (הושע ה, י) היו שרי יהודה משיגי גבול אין כתיב כאן אלא כמשיגי גבול (שם ד, טז). כי פרה סוררה אין כתיב כאן אלא כפרה סוררה. ומדה"ד לא פלשה אחריהם (איכה א, א) היתה כאלמנה ולא אלמנה ממש (שם ב, ה). היה י"י כאויב ולא אויב ממש. וכבר ידעת גמ' דפרק הבונה (שבת קד, א) שדורשים האותיות דא"ב קו"ף צדיק ריש רשע וכו' וזהו הסי' עשו כדמות רי"ש להורות על רשע ומסומן לנגדו כמין כ"ף להורות לומר כרשע ולא רשע גמור ויש לי גנזי אוצרות בזו הפרשה רק אין כאן מקומו כי לא שייך לעניינינו פה ובזה מצא מדה"ר מקום לסתור דברי טענות של מדה"ד וללמד זכות על ישראל באמרה שלם לרשעים כפעלם ול"א הפ' פעלם אלא מכח שמרומז במקרא שמדה"ד לא פלשה אחריהם משום הכי נקיט המקרא לשון כפעלם ולא פעלם וא"כ יפה נצחה מדה"ר למדה"ד במה שהשיבה אם עונות תשמור יה פירש וכי שומר הש"י העונות ממש והרי הן לפניו כעוונות ולכן רבש"ע אחוז במדה"ר. וכן בטענה השנייה של מדה"ד הוא רשע בעונות ימות הענין היא לפי הגמרא דר"ה (יח, א) מנין לגזר דין שיש בו שבועה שאינו מתקרע כו' הרי לך כשיש שבועה על גזר דין אז אינו מתקרע הן לרעה הן לטובה וזה הפסוק רשע בעונו ימות הוא ביחזקאל סימן ל"ג אז השיב מדה"כ לפי מעלה שפיל לסיפא דקרא כתיב אמור אליהם חי אני נאם י"י אם אחפוץ במות הרשע וגו' וזהו שבועה כפירש"י פרשת שלח (יד. כ), ואולם חי אני לשון שבועה ולכן טען מדה"ר זכור את אשר נשבעת בך אם אחפוץ במות הרשע א"כ נמצא שנשבע שלא חפץ במות הרשע ובמקרא של רשע בעינו ימות לא נאמר בו שבועה ומזה יכול להחזיר ומזה אינו יכול להחזיר משבועתו ובזה יפה נצחה מדה"ר למדה"ד וכן בענין טענות של מדה"ד בפשע יעקב כל זאת צריכין להקדים בגמרא בפרק הכל שוחטין (חולין כד, א), ת"ר כהנים במומין פסולין ולוים בשנים פסולין מנא ה"מ דת"ר זאת אשר ללוים מה ת"ל לפי שנאמר (שם כה) ומבן חמשים שנה ישוב למדנו ללוים שפוסלים בשנים יכול מומין פוסלין בהם ודין הוא מה כהנים שאין השנים פוסלין מומין פוסלין לוים שהשנים פוסלין אינו דין שמומין פוסלין ת"ל זאת אשר ללוים זאת ללוים ואין אחרת ללוים ועוד דע מה שמסיק בשוחר טוב מזמור ט' זמרו לי"י יושב ציון אר"י ממה שעשה בציון מכח ק"ו על ביתו לא חס כשיבוא להפרע ממכעיסיו שהחריבו עאכ"ו וכן הוא בנ"ד כי פסוק מלא במיכה כי בפשע יעקב כל זאת וגו' מי פשע יעקב הלא שומרון ומי במות יהודה הלא ירושלים ושמתי שומרון לעי השדה וגו' עד נגע עד שער ירושלים א"כ מצא מדה"ד מקום להנקם מישראל שהיו מכעיסיו של הקב"ה עד שהוצרך לחרוב ביתו מקום שכינתו וכענין שפירש"י פרשת ראה (דברים יב, ד) לא תעשו כן לי"י אלהיכם שלא תגרמו שיבואו שונאיכם לנתץ מזבח וגו'. ולכן טען מדה"ד בפשע יעקב כל זאת אירע להם שנחרב ירושלים וביה"מ וא"כ כ"ש אם לביתך לא חסת מכל שכן למכעיסיך מש"ה אמר מדה"ר לא עתה יבוש יעקב אדרבה מתוך טענותיך מוכח שלא יבוש יעקב כי מלת זאת למה לי אלא זאת העונש יהיה להחריב עצים ואבנים ותו לא כענין הדרש של מלת זאת האמור בלוים סותר הק"ו כן הוא פה ובענין טענות מדה"ד פוקד עון אבות על בנים ותשובות מדת הרחמים לא יומתו אבות על בנים אין צריך ביאור כי כבר הוקשה בגמרא (סנהדרין כז, ב) אלו שני מקראות אהדדי ותרצו כשאוחזין מעשה אבותיהם בידיהם והקב"ה נותן תירוץ זה ויפה ניצח מדה"ר את מדה"ד. וכן בענין טענות מדה"ד כי ערוך מאתמול תפתה נצחה שפיר מדה"ר למדה"ד ואקדים לבאר גמרא פרק הבונה (שבת קד, א) שדרש כל אלפא ביתות כו' עד א"ל ב"ם ג"ן ד"ם אמר הקב"ה להיכן אוליכם לגן עדן. אמר גיהנם לפני הקב"ה ה"ע ו"ף אנכי פירש"י רעב אנכי והשיבו הקב"ה ז"ן ח"ק הללו זרעו של יצחק ט"ר י"ש כ"ת נטור יש לי כיתות כיתות של אומות העולם שאני נותן לך. ופירש"י ט"ר י"ש כ"ת שמור לו והמתין לו כו' ותימא מה צריך גיהנם להמתין והלא בכל יום ויום מתים רשעים של אומות העולם ובכל יום יכול ליתן לגיהנם נפשו שבעה. ונראה לי^*ענין בעשרה מאמרות עתיד לעשות הקב"ה מחול לצדיקים בגיהנם. לבאר כי בעשרה מאמרות חקור דין (ח"ה) פרק חמישי כתב וז"ל, ועוד דע אמרו חכמים (נדרים ח, ב) אין גיהנם לעתיד לבוא הכוונה על אור דידה דאיברי ביום שני אבל חללה של הנהיגם הנברא קודם בריאת עולם עתיד להתקדש בקדושת הגן עדן ושם יהיה מחול לצדיקים והקדוש ברוך הוא ראש חולה וכתיב למלך הוכן עד כאן לשונו. ובזה יתבאר שתשוקת הגיהנם לזרעו של יצחק השיבו הקב"ה ט"ר י"ש כ"ת ר"ל שמור לזרעו של יצחק והמתין עד לעתיד לבוא שתתקדש בקדושת ג"ע ואז אתן לך זרעו של יצחק בקדושה אמנם עכשיו יש לי כמה כתות של או"ה ואותן אתן לך מיד. וזהו טענות של מדת הדין כי ערוך מאתמול תפתה כי הכל נברא בשביל ישראל כענין בראשית בשביל ישראל שנקראו ראשית. וזה היה ביום ב' שנברא אור של גיהנם ותן לי מזרעו של יצחק. השיב מדה"ר בטרם הרים יולדו כלומר אין לגיהנם חלק עם זרעו של יצחק כי נבראת קודם בריאת עולם וא"ל עליו שנברא בשביל ישראל כי מבריאת שמים וארץ והלאה היה בשביל ישראל והשיב מדה"ד על תשובה מד"ה הפ' לכן הרחיב' שאול נפשה ופערה פיה לבלי חוק וכתיב אחריו מדור' אש ועצים הרבה והאש והעצים נבראו לאחר בריעת עולם א"כ הדר הדבר לדוכתי' שנבראו בשביל ישראל וא"כ תן זרעו של יצחק לגיהנ'. ע"ז השיבה מד"ה על נכון ואמר' עץ חיים היא למחזיקים ר"ל הגיהנם יהיה עץ חיים ג"ע לעיל כי הש"י יקדש אותו וזה מוכח מסיפא של הפסוק שהביא מדה"ד שנאמר שם למלך הוכן ר"ל הגיהנם הוכן להש"י לעשות מחול תוכו בחלל כי החלל נברא קודם הבריאה וזה הוא לזרעו של יצחק אבל האש והעצים הוא לעכו"ם ויפה ניצחה מדה"ר למדת הדין וכן מה שטען מדה"ד אף אני אעשה זאת לכם איתא בפסיקתא אף אני באף אני בא עליכם ויתבאר הענין ע"ד המשנה דחגיגה (י, א) היתר נדרים פורחים באויר ואין להם על מה שיסמוכו ובגמרא תניא ר"א או' יש להם ע"מ שיסמוכו שנאמר (ויקרא כז ב, במדבר ו, ב) כי יפליא יפליא שני פעמים אחד הפלאה לאיסור ואחד הפלאה להיתר ר' יהושע אומר יש להם על מה שיסמוכו שנאמר (תהלים צה, יא) אשר נשבעתי באפי באפי נשבעתי וחזרתי וכו' ומכאן דרשו רז"ל (שבועות כו, א) האדם בשבועה כשהוא אדם אבל לא שעשה שבועה בכעסו ובזה יתבאר מדה"ד טוענת ממקרא אף אני אעשה זאת לכם לבוא עליהם באף וטוענת לאחוז באותו מדה והשיבה מדה"ר למעני למעני אעשה כלומר הזכות למה"ד שהפסוק עצמו שהביא מדה"ד מסייעתו. אדרבא מאחר שנעשה באף מש"ה יכול לחזור ולכן מביא המקרא למעני למעני אעשה והוא ע"ד מ"ר פרשת וירא (מט, ח) האף תספה האף יגדרוך אתה גדור האף מלך ב"ו תימה כובשתו וממ"ה כובש חימה שנאמר (נחום א, ב) נוקם ה' ובעל חימה מש"ה השיבו מדה"ר למעני למעני אעשה כדי להודיע החילוק בין מלך ב"ו שקנאה כובשתו וממ"ה כובש הקנאה ויומתק לשון המקרא שאמר אף אני אעשה כלומר אני עושה האף הוא ברשותי ולא אני ברשותו כמלך ב"ו שהוא ברשות אפו כלשון המדרש האף יגדרוך ואתה גדור האף ויפה נצחו של מדה"ר. וכן מה שטען מדה"ד כי לא אוסיף עוד ארחם כתיב ומדה"ר אומרת כי ירחם ה' את יעקב זה הוא ע"ד הגמרא פרק מי שהיה (פסחים פז, ב) א"ר אליעזר אפילו בשעת כעסו שלה קב"ה זוכר את הרחמים שנאמר כי לא אוסיף עוד ארחם את בית ישראל לרחם אין כתיב כאן אלא ארחם מדבר שם רחמים וזה טענת מדה"ר ואמרה למה"ד ממקרא שלך שאתה מלמד קטגוריא אני אלמד סניגוריא כי לא אוסיף עוד ארחם משמע משם כי ירחם ה' על עמו ישראל. ובזה נצחה מדה"ר למד"ה. וכן מה שמדת הדין טוענת אלה לחרפות ולדראון וזה הודה מדת הרחמים ואומרת יפה את אומר שאלה כלומר המורדים והפושעים יתמו מן העולם אך אלה הצדיקים יהיו לחיי עולם הבא. המעיין יעיין וימצא דבר טוב ומקובל:

וזה מבואר ג"כ במה שכתב הסמ"ג במצות עשה בהלכות תשובה סימן ט"ז זה לשונו, אע"פ שהשב בזקנתו או בחליו שאי אפשר לו לעשות מה שהוא עשה כבר בילדותו שאינה תשובה מעולה, מכל מקום מועלת לו ונקרא בעל תשובה. ואפילו עבר כל ימי חייו ועשה תשובה ביום מיתתו, תשובתו תשובה, שנאמר (קהלת יב, ב) עד אשר לא תחשך השמש, שהוא יום המיתה. ואומר (תהלים צ, ג) תשב אנוש עד דכא ותאמר שובו בני אדם. ומה היא תשובת חולה, שיגמור בפיו ובלבו לשוב מחטאו ולא ישוב לזה החטא עוד לעולם, וכן היא במיימוני בהל' תשובה פ"ב (ב), עיין שם:

שלא לאחר פעולת שכיר, שנאמר (ויקרא יט, יג) ולא תלין פעולת שכיר אתך עד בוקר. טעם מצוה זו, לפי שהקב"ה מזמן פרנסת ברואיו וגזר שפועל זה יאכל אותו היום משכירתו, וזה שלא נתן לו שכירתו חלל גזירת המלך, והמלאך הממונה על אותו יום מקרבו לפני יוצר כל ודן אותו כמי שעבר על גזירת המלך (הגה"ה, שנראה ככופר בשכר ועונש, שאלו היה מאמין היה נותן לו שכרו דמדה כנגד מדה לא בטל לעולם) ומדת לילה יערער עליו ויבקרו פנקסו, ויענש עונש נפש דכתיב (עי' דברים כד, טו) כי אליו הוא נושא את נפשו, לכך לא ילין פעולת שכיר אתך עד בוקר^הגה"הלא תעשוק את רעך וגו', ולא תלין פעולת שכיר. למה אסור ללין פעולתו, לפי שנאמר במקום אחר (דברים כד, טו) ביומו תתן שכרו ולא תבא עליו השמש וגומר, הזהיר הכתוב שלא תאסף בשביל השכיר מהעולם קודם זמנך, כמו שנאמר (קהלת יב, ב) עד אשר לא תחשך השמש וגו'. מכאן למדנו עוד ענין אחר, מי שמשלים לנפש העני, כשמגיע זמנו להסתלק מן העולם הקב"ה משלים נפשו ונותן לו חיים ארוכים. לא תלין פעולת שכיר, מי שנוטל שכר עני, כאלו נוטל את נפשו ובני ביתו, הוא המעיט נפשם, הקב"ה משלם מדה כנגד מדה וממעט נפשו מזה העולם. ועיין בפרשה זו דף ל"ט עמוד א' עמוד ב' מזה הענין שהאריך בו מאוד מאוד. וכן בענין (ויקרא יט, יד) ולפני עור לא תתן מכשול האריך בעניינו, והאחד ממנו הוא מי שמורה ולא הגיע להוראה, עליו נאמר ולפני עור לא תתן מכשול וגומר, עיין שם::