Musar על שמות 12:9

זה לשון הסמ"ג בהקדמתו ללאוין, וגם בחשבון חולקין על הרמב"ם ז"ל, שהוא מונה אלמנה ויתום בלאו אחד (שמות כב, כא), ועמוני ומואבי בלאו אחד (דברים כג, ד), ושאור ודבש בלאו אחד (ויקרא ב, יא), וחרצן וזג בלאו אחד (במדבר ו, ד), ופצוע דכא וכרות שפכה בלאו אחד (דברים כג, ב), ונא ומבושל בלאו אחד (שמות יב, ט), ומפני זה דחק עצמו למצא לאוין דחוקין למלאות חשבונו. ובשם רבינו שלמה בר יצחק בארנו בספר מל"ת במצות (ויקרא ב, יא) שאור ודבש בל תקטירו, שהם במנין שני לאוין כמו אלמנה וגרושה (ויקרא כא, יד), שגם הוא מודה שהם שני לאוין אף על פי שנכתבו בלאו אחד, ושם הביאנו ראיות מבוארות על הדברים האלה, עד כאן לשונו בהקדמתו ללאוין:

פירש רבינו שלמה בר יצחק בשם רבינו יצחק בר שמואל (תוד"ה אין, מנחות נח, ב) וזה לשונו, נראה לפרש שמיירי שהעלה שאור בפני עצמו, ודבש בפני עצמו, ושאור ודבש מעורבין יחד דאשאור ודבש שבעין לוקה שתים, ואתערובות שתים, חדא משום עירובי שאור, וחדא משום עירובי דבש, ואע"ג דלא כתיב בדבש כי כל, מוכיח התם דלא צריך כי כל, כי ו"ו דוכל דבש מוסיף על ענין ראשון. ואביי אמר אין לוקין על לאו שבכללות, פירוש דוקא עירובי שאור ועירובי דבש דנפקי מכי כל חשוב לאו שבכללות לדברי הכל, וכן לאו דכי אם צלי אש (שמות יב, ט) שכולל כל דבר שאינו צלי אש כגון נא ומבושל, וכן (במדבר ו, ד) מכל אשר יעשה מגפן היין מחרצנים ועד זג, וכן (דברים כד, ו) כי נפש הוא חובל דגבי רחים ורכב. אבל שאור ודבש עצמן, אע"פ שאינו כתוב כי אם לאו אחד בשניהם, אין חשיב לאו שבכללות לדברי הכל. וכן זג וחרצן ונא ומבושל ורחים ורכב שלא הכתיב בהם עונה על כל אחד ואחד בפני עצמו:

ואני אזכיר דמיונים רבים משני חלקי זה המין עד שיתבאר הענין המכוון תכלית הבאור. וזה אמרו יתעלה בשה הפסח (שמות יב, ט), אל תאכלו ממנו נא ובשל מבושל במים, שאנחנו נמנה זה הלאו מצוה אחת ולא נמנה לא תאכלו ממנו נא מצוה אחת, ולא תאכלו מבושל מצוה אחרת, שלא יחד לכל ענין לאו בפני עצמו ולא אמר לא תאכלו ממנו נא, ולא בשל מבושל, אבל בא בלאו אחד כולל שני עניינים ועטף אחד מהן על האחר. ובפרק שני דפסחים (מא, א) אמרו, אמר אביי אכל נא לוקה שתים, נא ומבושל לוקה שלש. וזה כי הוא סובר שלוקין על לאו שבכללות, וכשאכלו נא עבר על שני לאוין, אחד מהן על אל תאכלו ממנו נא, והשני נלקח מכללא כי הוא אומר אל תאכלו אלא צלי, וכבר אכלו בלתי צלי. וכשאכלו נא ומבושל, לוקה לפי דעתו שלש. אחת על שאכלו נא, והשנית על שאכלו מבושל, והשלישי על שאכלו בלתי צלי. ואמרו שם על זה המאמר, ורבא אמר אין לוקין על לאו שבכללות. איכא דאמרי, חדא מיהא לקי. ואיכא דאמרי, חדא נמי לא לקי, משום דלא מייחד לאויה כלאו דחסימה. כלומר אמרו יתעלה (דברים כה, ד) לא תחסום שור בדישו שהוא לאו אחד מזהיר מדבר אחד, ואולם לאו זה המזהיר משני דברים נא ומבושל אין לוקין עליו. וכבר ידעת שהתבאר בגמרא סנהדרין (סג, א) אין לוקין על לאו שבכללות, ולכן מאמר אביי הוא נדחה. והאמת שהוא לוקה אחת בין שאכלו נא ומבושל, או נא, או מבושל, אחת בלבד לוקה ולכן נמנה אמרו ית' אל תאכלו נא ובשל מצוה אחת: