Musar על שמות 14:25

והנה המצריים כפי סברתם כל זמן שהמערכת אינו משודד אזי כביכול זזה ידו, נמצא הוא קנוי להמקבל השפע מהמערכת, ואף שביד הבורא יתברך לשדד, מכל מקום שכירת ליומא מכר הוא, ועל כן הוקשה להם אמירת דינו של הקב"ה, הלא הדין והסברא הוא כדי רשעתו משום רשעה אחת אתה מחייבו, ואי אתה מחייבו משום ב' רשעיות כדאיתא בכתובות (לב, ב) ובמכות (ד, ב), ואם כן למה נענשו מיתה וממון המצרים על הים, ומלקות וממון אותן שנשארו, שאף הן היו לוקין כמו שכתב רש"י פרשת בשלח (שמות יד, כה ד"ה במצרים). בשלמא לפי אמונתינו האמיתית לא קשה, דהא לא זזה ידו ותמיד יתברך שופע, ולא שייך לומר במוחלט שענשם ולקח מהם ממון, רק מנע מהם ממון. והמצרים רצו להוכיח דאין הענין כן, דא"כ למה כתיב וה' נתן את חן העם, שזה הלשון אין שייך אלא כשהוא היה למצריים אז הוצרך למציאות חן שישאלום, אלא הוי ליה למימר וה' נתן ממון הראוי למצריים נתן לישראל. על כן קראו תגר חס ושלום על הדין שלמעלה שאין בדין להעניש בשתיים:

אבל בעשותינו תשובה גמורה, אז כל מרכבות החיצונים נופלים כמו שהיה עתה בגאולת מצרים דכתיב (שמות יד, כה) ויסר את אופן מרכבותיו. וקשה דהוה ליה למימר או אופן מרכבתו, או אופני מרכבותיו. אלא הענין שר של מצרים הוא שר הגדול ונתחברו אליו ג"כ שאר מרכבותיו חצונים כדלעיל שסמאל אוזיף ליה כו', ובהוסר מישראל אופן מרכבתו של פרעה, אז הוסרו גם שאר מרכבות החצונים הנטפלים לו. ואופן רומז על שר שלו מלשון והאופנים והחיות, ובהוסר אופן זה הוסרו כל המרכבות, וזהו אופן מרכבותיו. ואז נבהלו אלופי אדום ואילי מואב יאחזמו רעד נמוגו כל יושבי כנען וגו' (שמות טו, טו), והכל בשביל התורה שיקבלו ישראל:

ועתה אפרש סברת המצריים. אמת שהש"י חידש ומשגיח ומשדד, מכל מקום בראשית נתן הקב"ה לצבא השמים כח ויכולת והעולם כמנהגו נוהג, וכביכול זזה ידו מהם כל זמן שאינו משדד אז הם מנהיגים בכח שהושם להם בעת הבריאה. אבל אמתת הענין הוא כמו שכתבתי שרגע אחד אין הקב"ה מונע שפעו מהם ולא זזה ידו מהם, רק כח וגבורה נתן בהם, כלומר כח הכנה זה מוכן לזה, וזה לזה, והכל דוקא כשירצה הבורא וכמו שכתבתי לעיל. והנה המצריים כפי סברתם כל זמן שהמערכת אין משודד אז כביכול זזה ידו ונמצא הוא קנוי למקבל השפל מהמערכת, אף שביד הבורא לשדד, מכל מקום שכירות ליומא מכר הוא (ב"מ נו, ב), וע"כ הוקשה להם אמרת דינו של הקב"ה, הלא הדין והסברא הוא כדי רשעתו (דברים כה, ב) משום רשעה אחת אתה מחייבו ואי אתה מחייבו משום שתי רשעיות כדאיתא בכתובות (לז, א) ובמכות (ד, ב), ואם כן למה נענשו מיתה וממון המצרים על הים, ומלקות וממון אותן שנשארו במצרים, כי אף הם היו נלקין כמו שכתב רש"י בפרשת בשלח (שמות יד, כה). בשלמא לפי אמונתנו האמיתית לא קשה, דהא לא זזה ידו ותמיד יתברך שופע, ולא שייך לומר במוחלט שענשם ולקח מהם ממון, רק מנע מהם ממון. והמצרים רצו להוכיח דאין הענין כן, דא"כ למה כתב וה' נתן את חן העם שזה הלשון אין שייך אלא כשהוא קנוי למצרים. ע"כ הוצרך למציאת חן שישאילום, אלא הוה ליה למימר וה' נתן הממון הראוי למצרים לישראל, על כן קראו תגר ח"ו על דין שלמעלה שאין בדין לענש בשתים. וגביהה בן פסיסא אמר אני אלך ואדון ואשיב לו ג"כ על החקירות. ואם ח"ו ינצחוני, אמרו אתם שאני הדיוט ולא שלחתם אותי לנסתרות כי לא ידענו שאתם תטענו נסתרות, ואז יצוה המלך לשמוע מה בפיכם, ודו"ק: