Musar על שמות 2:25

עוד יש לפרש בשלש מדות הללו שכלם מעלה אחת והכל חוזר אל החכמה אמנם יש בהם הפרש כי המשיג הדברים הרחוקים מן העיון בדרך קבלה שקבולו הוא הנקרא חכמה זהו שאמר ולא למדתי חכמה כלומר שצריך למוד, והמשיג הדברים הקרובים מצד העיון הוא הנקרא יודע כאמרו (שמות ב׳:כ״ה) וירא אלהים את בני ישראל וידע אלהים והמשיג הדברים הבינונים שאינם קרובים מן העיון ולא רחוקים נקרא תבונה וא"כ שינוי השמות של החכמה לפי שינוי ההשגות ומ"מ הכל חכמה, ומה שהשכיל שלמה את עצמו כל כך היא מדת השלמים בחכמה דרך שפלות וענוה כאדם שמבקש החכמה לכבוד החכמה לא לכבוד הבריות שיכבדהו ושיתפאר בעיניהם, ומזה אמר הכתוב (משלי י״ד:ל״ג) בלב נבון תנוח חכמה ובקרב כסילים תודע הנבון הוא מתעסק בחכמה ליתרון הכשר מעלתה ומכיר יקר תפארת גדולתה והיא צפונה אתו ואיש לא ידע ואמר לכל סכל הוא הוא נבון וחכם זהו שנאמר (שם) יקר מחכמה מכבוד סכלות מעט. באורו טוב שיחזיק את עצמו בסכלות מעט שיש בו ממה שיחזיק את עצמו חכם ונכבד. ובקרב הכסילים תודע הכסילים לא יצפנו החכמה לעולם כי אין חפצם מן החכמה כי אם להתכבד ולהתייחס ועיקר עמלם בה למען ידעו הבריות שהוא למד חכמה. ורז"ל הביאו משל על זה משני נהרות חדקל וכרת הוא שדרשו פרת אומר לו לחדקל מפני מה קולך נשמע אמר להן הלואי שישמע קולי בין הנהרות. אומר לו לפרת מפני מה אין קולך נשמע אמר מעשי מוכיחים אדם זורע בי ירק יוצא לשלשה ימים נוטע נטיעה יוצאה לשלשה ימים. ובאור זה כי חדקל הוא נהר קטן וקולו נשמע ופרת נהר גדול ואין קולו נשמע, עוד הביאו משל לענין זה ואמרו אסתירא בלגינא קיש קיש קריא לפי שהאסתירא אין הצלוחית מקומה ולפיכך קיש קיש קריא אבל אם ינתן הזוז בכיס שהוא מקומו שמה ינוח וקולו לא ישמע. ודרשו רז"ל (בב"מ פ"ז דף פה) מאי דכתיב בלב נבון תנוח חכמה זה ת"ח בן ת"ח ובקרב כסילים תודע זה ת"ח בן עם הארץ אמר עולא היינו דאמרי אינשי אסתירא בלגינא קיש קיש קריא. ובמדרש משלי דברי אגור בן יקא המשא דברי אלו דבריו של שלמה. אגור שאגר חלציו לחכמה. בן יקא בן שהוא נקי מכל חטא. המשא שנשא עולו של הקב"ה, נאם הגבר ששרתה עליו רוח הקדש, לאיתיאל שהבין אותיותיו של אל. לאיתיאל שהבין אותיות של מלאכי השרת. ואוכל שהוא יכול לעמוד בהן. מי עלה שמים וירד מי אסף רוח בחפניו מי צרר מים בשמלה מי הקים כל אפסי ארץ מה שמו ימה שם בנו כי תדע. כל אמרת אלוה צרופה מגן הוא לכל החוסים בו. אל תוסף על דבריו כן יוכיח בך ונכזבת. כונת שלמה בפסוקים אלו במציאת שאר החכמות ושלא יתעסק בהם זולתי בחכמת התורה שהיא הכוללת כל החכמות. ולפיכך הזכיר בפסוק מי עלה שמים ד' יסודות שהן כולל לחכמת הגלגלים ולבריאת העולם השפל דומם צומח חי ומדבר, רמז יסוד האש במלת שמים שהיא מלה מורכבת אש ומים ואמר מי עלה שמים וירד כלומר מי יודע יסוד האש מהו ומי יגיד לנו מהותו וטבעותו, מי אסף רוח בחפניו כלומר מי יודע ענין האויר מהו ואיך הוא חיות כל נברא. מי צרר מים בשמלה קרא העבים שמלה כי העבים שמלת השמים ומלבושם, מי הקים כל אפסי ארץ כלומר מי יודע יסוד העפר והארץ מהיכן היתה מה שמו של החכם היודע עניני הטבע הנעלמים האלה ומה שם בנו אם נשאר לו זרע לאותו חכם ונשאלהו אולי ידע, לפי שענפי האילן מעידים על השרש הטוב וכל אלה הם עניני המחקר ולכך פתח במלת דברי שהוא מלה מורה על המחקר, ואחר ששאל זה בדרך התמיה ונשאר הענין מוסתר ונעלם ובקש ולא מצא אמר כל אמרת אלוה צרופה כנגד המשא שהזכיר שהיא הנבואה ולמעלה מן המחקר, יאמר אין ראוי שתתעסק בחכמת המחקר או בשאר החכמות זולתי בחכמת התורה והמצות לכי שהחכמות האלה מבלי ידיעת חכמת התורה מביאות את האדם אל החקירה הנמנעת שאסרה לנו התורה והיא חקירת מה למעלה ומה למטה מה לפנים ומה לאחור, ועל כן המשיל תורתנו לכסף צורף שאין בו סיג לומר כי שאר החכמות הן כסף אבל לא כסף צרוף כי יש בהן סיג והסיג שבהן הוא שהן מולידות דעות נפסדות באמונה. והענין הזה בעצמו הזהיר שלמה בספר קהלת אמר (קהלת י״ב:י״ב) ויותר מהמה בני הזהר, והוא חוזר למעלה דברי חכמים כדרבונות, יאמר הזהר פן תתעסק בחכמות ביותר מהם כלומר ביותר מדברי חכמים לפי שבשאר חכמות עשות ספרים הרבה אין קץ כמו (איוב יב) הקץ לדברי רוח:

וכן מצאתי במדרש תהלים (קיד, ב) בפסוק (תהלים שם א) בצאת ישראל ממצרים, ר' יהושע בן לוי אמר בזכות המשכן נגאלו ישראל ממצרים שנאמר (שמות ב, כה) וירא אלהים את בני ישראל, וכתיב (שם לט, מג) וירא משה את כל המלאכה. ויש לך מקום אחד ללמוד ממנו אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים, על תנאי לשכני בתוכם עכ"ל המדרש. וזהו שנאמר אוה למושב לו, וכתיב פה אשב כי אויתיה. ורבו המקראות המעידים על זה, וכבר הזכרתים בפסוק וידבר, עכ"ד:

והמתין הקב"ה עד כ"ו דורות כמנין שם יהו"ה, ומשה רבינו ע"ה הוא היה הדור העשרים והששה והוא הגואל, הגואל ממות ופודה משחת, כי הגלות של מצרים היה מזכך כל סיג וחלאה של אדם הראשון וכל תולדות אדם עד זמנו, ונבואתו היה באספקלריא המאירה שם יהו"ה הנודע לו, וכתיב (שמות ב, כה) וירא אלהים את בני ישראל ויד"ע אלהים, היפך מה שכתוב (תהלים קמד, ג) מ"ה אד"ם ותדעה"ו, כי אדם בגימטריא מ"ה כמנין שם יהו"ה במילואו יו"ד ה"א וא"ו ה"א הרומז לחיבור ודביקות בשם יהו"ה כמו שכתוב (שם צא, יד) אשגבהו כי יד"ע שמ"י, וידיעה הוא לשון חיבור כמו (בראשית ד, כה) וידע אדם [עוד] את אשתו, וכשנתרחק נאמר עליו מ"ה אד"ם ותדעהו. אמנם כשנזדככנו במצרים, כתיב וידע אלהים, ונתעלה מעלה לשם יהו"ה, כי לא נגאלו לא על ידי שרף ולא על ידי מלאך ולא על ידי שליח, אלא הקב"ה בכבודו ובעצמו דהיינו שם הגדול בשם הנכבד סוד (שמות יג, כא) ויהו"ה הולך לפניהם יומם בעמוד ענן [לנחותם הדרך] ולילה בעמוד האש: