Chasidut על שמות 2:25

במדרש תנחומא אלה הדברים וגו׳ אמרו ישראל למשה אתמול אמרת לא איש דברים אנכי ועכשיו אתה מדבר כ״כ אר״י כשאתה כבד פה שנה את התורה והתרפא כמו שמשה למד את התורה במדבר עד כאן לשון המדרש. ונקדים פסוק (דברים ב׳, ג׳) רב לכם סוב את ההר הזה פנו לכם צפונה ופירש״י סובו לכם לרוח מזרחית מן הדרום לצפון פניכם לצפון כו׳ להבין הענין אפשר לומר דנודע סוד יציאת מצרים הוא שהדעת היה בגלות ובקטנות שלא ידעו הדעת השלם לעבוד השם יתברך בתענוג ובמוחין גדולין כמ״ש (דברי הימים א׳ כ״ח, ט׳) דע את אלהי אביך כנודע שדעת הוא לשון יחוד ותענוג כמ״ש וידע אדם ובגלות מצרים היה דעת שלהם בקטנות מאוד שהוא בחי׳ מיצר ים שהדעת שנמשך מדעת החכמה היה במצר וקטנות שלא היה אצלם הדעת הגדול וביציאת מצרים שיצאו מן מיצר ים שנתגדל ונתרבה הדעת את ה׳ כמ״ש (שמות ב׳, כ״ה) וידע אלהים שנתרומם דעת אלהים וכמ״ש ותרבי ותגדלי שבאו ונתרבו ונתגדלו במוחין ודעת גדול לעבוד הבורא ב״ה בתענוג הזך והזוהר שהוא שמחה של מצוה ועבודה וכמ״ש ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל שעבודה שלהן על ידי שנתרבה הדעת ויצאו מן הקטנות היתה בשמחה. כמ״ש (תהלים ק׳, ב׳) עבדו את ה׳ בשמחה ומצינו מקרא אחר שכתוב (שם ב׳, י״א) עבדו את ה׳ ביראה והאמת הוא כמו שדרשו בש״ס עבדו את ה׳ ביראה וגילו ברעדה במקום גילה שם תהא רעדה ולהבין דברי הש״ס:

וירא אלהים את בני ישראל וידע אלהים (שמות ב, כג). כלומר שראה שיהיו בני ישראל שיקבלו התורה, הגם שבעת הללו עובדי עבודה זרה וידע הוא לשון התחברות. וזהו וידע אלהים, שהתחבר כביכול את עצמו במעשיהם הטובים שיעשו בני ישראל ובמעשיהם הרעים שיעשו לא יתחבר את עצמו חס ושלום:

וירא אלקים את בני ישראל וידע אלקים (שמות ב כה). יתפרש הענין לדעתי על פי מה שהביא הרמ"ז דברי הרב בדרוש הנקודין וז"ל, חוש העין מוציא ניצוצין לחוץ. גם נודע כי חוש הראות קרוב לחוש הדעת יותר משאר החושים, ולכן מקבל כח גדול מהנשמה שהוא בדעת, ולכן אם הנשמה קדושה, יזיל רוב טוב דרך מעיין העין, (ובכל מקום שרואה האדם כזה מתברך הדבר, וזה שתמצא ביוסף (בראשית לט כג) אין שר בין הסהר רואה את כל מאומה בידו באשר י"י אתו, רצ"ל שהבין שר בית הסהר שעל ידי ראיית יוסף בדבר יתברך הדבר, מה שאין כן בראיית שר בית הסהר היה להיפך, על כן אין שר בית הסהר רואה וכו', רצ"ל לא היה רוצה לראות שום דבר, באשר הבין כי י"י את יוסף, נ"ל). ואם טמאה היא יצא מהעין ניצוצים רעים המזיקים, ובלעם יוכיח שהיה מסיגי הדעת ועינו ראה להשחית בה מאד והיה משתבח וכו', עכ"ל. והנה ידוע דבמצרים היה גלות הדעת, וכביכול בהגיע הזמן להתעורר הדעת וידעתם כי אני י"י (שמות ו ז), הנה כביכול מבשרי אחזה אלוקי התעוררת הדעת על ידי חוש הראות, הנה נאמר וירא אלקים את בני ישראל, ועל ידי זה כביכול וידע אלקים, נתעורר הדעת לצאת מן הגלות: