Musar על שמות 2:3

ועל אחת כמה וכמה צריך לזהר שלא להיות כפוי טובה ושלא לבזות לאדם שקבל הנאה ממנו, אפלו הנאה כל דהוא, בשום פנים. צא ולמד ממה שאמרו (ברכות נ, ב) שאין לבזות את האכלים, ואמרו (ב''ק צב ב) בירא דשתית מנה מיא לא תשדי בה קלא. ומשה רבנו עליו השלום לא הכה את היאור לפי שנצל בו, דכתיב (שמות ב ג): ותשם בסוף על שפת היאר וכן לא הכה את עפר הארץ לפי שנהנה בו שטמן בו את המצרי. כל שכן וקל וחמר לאדם שהיטיב עמו בכונה מכונת שצריך שתהא אהבתו שמורה נצח. ואף אם חברו יכנו, הוא ישמר את רוחו ויעשה כל מה שמטל עליו לעשות, ולא יאמר כאשר עשה לי אעשה לו ואשיבה חורפי דבר, כי עברה היא בידו ואין פוטר אותו ומאבד טובה הרבה, לכן ישב בדד וידם כי נטל עליו נוטל שכר הרבה. ולא זו שידם, אלא שלא יקפיד כלל מחמת היותו נבזה בעיניו ונפשו כעפר יהיה עד שישוה בעיניו הכבוד והקלון. זהו מדת הנשתון, אשרי מי שיגיע לידי מדה זו, שאין לך מדה טובה הימנה. וכבר ספרו על אחד מן החסידים, ששאלוהו באיזה יום מימיו שמח שמחה גדולה שאין למעלה הימנה, והשיב שעל טובות הגוף אין מקום לשמח, כי הכל הבל הבלים, ואפלו מה שחושב לטוב הוא רע ומה שחושב לרע הוא טוב, ואם יש לשמח הוא על טובת הנפש, ולא היה לו טובת הנפש גדולה מזו שביום אחד היה יושב בירכתי הספינה, והיו בספינה אנשים שרים ועשירים, ורצה אחד מהם להשתין מים, והלך לירכתי הספינה, ובראותו אותו כל כך היא נבזה בעיניו עד שלא בש ממנו וגלה ערותו והשתין לו על פניו. וכראותו זה החסיד שכל כך קנה בנפשו מדת הנשתון עד שלא הקפיד כלל, אז שמח לבו ויגל כבודו על טובה גדולה כזו שקנה בנפשו. ואם לא יוכל לעצר ברוחו שלא להקפיד, על כל פנים לעצר במלים יוכל. וזה פרשו המפרשים (אבן עזרא) על פסוק (תהלים קלא ב) אם לא שויתי ודוממתי. שאם לא הגעתי למדת הנשתון, לפחות ודוממתי, עד שיתישב דעתו במחשבות טהורות להסיר הקפידה מלבו לגמרי, וששון ושמחה ישיג: