Musar על שמות 24:10

מן הדברים המתמיהים בדברי תורתנו הוא מה שכתוב בתורה (שמות כד, י) ותחת רגליו כו', (שם לא, יח) כתובים באצבע אלקים כו', (שם ט, ג) יד ה', (דברים יא, יב) עיני ה', (במדבר יא, א) אזני ה', וכיוצא בדברים האלה, אשר הם כינויים אל הגוף ודבר זה לא יתייחס בו ית', כי אינו גוף ולא כח בגוף, ולכן לא יתייחסו הענינים האלה גם בספירותיו, והם רחוקות מכל גדרי הגוף, שאם לא כן נמצא שהוא נשמה אל ספירותיו והוא כח בהם, וח"ו יהיה כח בגוף חלילה וחלילה, לכן ראוי להרחיק גדרי הגוף הספירות, וחייבנו בזה כמו שחייבנו בהרחקתו מעצם האין סוף. ולא זו שמרוחק מגדרי הגוף, אפילו מרוחק מענין מהות המלאך, כמו שתקן בעל שיר יגדל כו' אין לו דמות הגוף ואינו גוף, דלפום ריהטא זו ואין צריך לומר זו אמר. אלא פירושו, שאין לו דמות הגוף, ואין לו אפילו דמות ממה שאינו גוף דהיינו המלאך וק"ל:

איכה יעיב (איכה ב, א), צרות העדר התורה. השליך משמים (שם), היפך (דברים ד, לו) מן השמים השמיעך וגומר. הדום רגליו, במתן תורה ותחת רגליו וגומר (שמות כד, י). נאות יעקב (איכה ב, ב), הם בתי מדרשות והם מבצרי נטורי קרתא. ישבו לארץ (שם י), עובדא דסנהדרין במאמר שאנו בו. למי עוללת כה (שם כ), כה תאמר להם. מה אעידך (שם יג), אף האומות מודים רק עם חכם ונבון (דברים ד, ו). ומן א"ב זה התחיל להקדים פ' לע', במתן תורה פיהם שאמרו נעשה קודם לנשמע לראות בעין, ועתה בעובדא דבר קמצא (גיטין נו, ב) אמרי ליה בניב שפתים, ואמרי ליה בדוקין שבעין. הראשון סובר הקדמות פ' לע' הוצאת דיבת שקר גרם החורבן. ואמרי ליה אף אם לא הקדימו והיו אומרים אמת, היו נענשים מכח לשון הרע. ומה שהקדים הכתוב להודיע קושטא דמילתא דהכי הוה:

וזהו שרמז הרמב"ן (כ, יג) שהעתקתיו לעיל (תחילת תורה אור) כי שני הלוחות הם סוד שמים וארץ וחתן וכלה כו', ונודע כי הם סוד ידו"ד ואדנ"י. וזה לשון הרמב"ן בפסוק (שמות יט, כ) וירד ה' על הר סיני, אם תשכיל בפרשה זו תבין כי שמו הגדול ירד על הר סיני ושכן עליו באש, והיה מדבר עם משה בכל הפרשה בשם המיוחד, והעליה והיציאה לקראת מקום הכבוד. והזהיר פן יהרסו אל ידו"ד לראות ונפל ממנו רב, כי גם אצילי בני ישראל לא חזו אותו, וכל ישראל שמעו קול השם מתוך האש, עד כאן לשונו: