Parshanut על ויקרא 20:12

ואיש אשר ישכב את כלתו כו' תבל עשו. הקדמונים פירשו מלשון תבלול בעינו, שנבלל הלבן עם השחור, כן כאן נבלל זרע האב עם זרע הבן. וצריך להבין דא"כ ה"ל למיכתב גבי אשת אביו תבל עשו, שמבללין זרע האב עם זרע הבן. אולם הדבר עמוק עפ"י מה דאמר ריש פרק הנשרפין ועוד בתה בשרפה וכלתה בסקילה הילכך לא נדונה הוא עצמו יוכיח דבתו בשרפה וכלתו בסקילה, וא"כ המובן הראשון מהגמ' היה, דהטעם מצד קורבה, שכמו בתו קורבה, כן אשת בנו ודחי, דא"כ הלא בתו היא קרובה יותר, שהיא קרובה מצד עצמה בתולדה, והיא רק מצד הקנין שהיא אשת בנו, ואיך אפשר דבתו הקרובה יותר תהא במיתה קלה מן כלתו, ולכן גבי אשת אביו מצינו לומר דהוי מצד קורבה ולא הוי ק"מ, דאמו הקרובה בעצם שפיר בסקילה וכן א"א, דבזכר הוי האשה ביחס הקורבה מה שבנקבה היא עצמה וכיו"ב אמרו יבמות פ"ב גבי שניות מד"ס כל שבנקבה ערוה בזכר גזרו על אשתו, אבל גבי כלתו אם הוי מצד קורבה לא יתכן, דבנקבה היא בתו בשרפה ואשת בנו בסקילה, הלא הקורבה אינה בתולדה, לכן מפרש, שאין הטעם משום הקורבה רק משום שבלבלו זרע האב עם זרע הבן ותבל עשו. ולכן גבי דודתו ואשת אחיו כתוב ערות דודו גילה, שהטעם מפני הקורבה וערות דודו הוא ביחס הקורבה, כמו שבנקבה היא אחות אביו כן בזכר אשת אחי אביו בכרת. וכן אשת אחיו הוא ביחס אחותו בנקבה. בינה זה. ובספרי אור שמח כתבתי בזה ענין מופלא בהתלמודים. יעו"ש.