Quotation_auto על בראשית 4:7

ויהי מקץ. לפי שלמעלה סיפר ולא זכר שר המשקים את יוסף וישכחהו. רצה לפרש זמן הזכירה והשכחה. כי האדם זוכר הדבר בתוך שנתו. וכשעבר שנה שניה הדבר נשכח מכל וכל. וזהו ולא זכר שר המשקים את יוסף בשנה הראשונה. וישכחהו בשנה שניה. ולכן אמר ויהי מקץ שנתים ימים הנזכרים. ופרעה חולם והשם זכרו. ואמר ויהי מקץ לרמוז כי עין ה' אל יריאיו לראות העת הקבוע לגאולתם ואינו שוכחם אפילו רגע אחד. וזהו ויהי מקץ שלשים שנה וד' מאות שנה יצאו כל צבאות ה'. באותה שעה ובאותו רגע ויזכרהו ה'. ואמר לשון קץ להורות שעכשיו היה סוף וקץ לכל צרותיו. אבל עד עכשיו היה שקוע בבור גלות ושביה כמי שיושב בחשך. וזהו קץ שם לחשך ולכל תכלית הוא חוקר. וזה רמז למדת הדין המעות אדם בריבו ובא לשאול דין. וזהו קץ כל בשר בא לפני לתבוע דין. הוא שטן הוא יצר הרע הוא מלאך המות השואל דין ואומר פלוני חטא בזה. כמו שעשה לדוד בענין בת שבע שעמד לפני ה' לשאול דין עליו. וכשאמר חטאתי נאמר שם גם ה' העביר חטאתך. לא אמר סלח חטאתך אלא העביר מדת הדין מלפניו שנקרא חטאת. כדכתיב לפתח חטאת רובץ. וכן בכאן ביוסף מדת הדין היתה מתוחה עליו כל אלו השנים העשרה. לפי שהוציא דבה על אחיו שהיו י'. ואחר שנשלמו העשרה. מיד התחיל לקום. כמו שאמר קמה אלומתי בחלום שר המשקים ושר האופים. בענין הסלים שעולה קמ"ה כמנין הסלים כמו שכתבתי למעלה. ולכן לא חשש יוסף לשלוח לאביו שליח שהיה חי כשהיה כל טוב אדוניו בידו והיה גדול הבית. לפי שידע סוד הדבר כי מחשבות השם עמקו ולא שלם עונו עד הנה ורצה למרק עונותיו. וכ"ש כי יוסף ידע במראה החלום כי זמן מפלתו וצערו לא היה יותר מי"ג שנים הי"א היו כנגד ואחד עשר ככבים. והשנים היו כנגד השמש והירח. כמו שכתבתי למעלה. וזהו ויוסף בן שלשים שנה בעמדו לפני פרעה. וכתיב בן י"ז שנה היה רועה וגומר. ולכן לא שלח מלאך ג"כ כשהיה יוסף שליט על הארץ להגיד לאביו מעלתו או שהיה חי. לפי שלא רצה למהר את הקץ עד עת בא דברו לתשלום י' שנים אחרים ז' שני שבע וב' שני רעב. כדכתיב כי זה שנתים הרעב עברו ובעשירי באו אחיו עשרה להשתחוות לו ארצה. להשלים חלומו שראה והנה תסובינה אלומותיכם ותשתחוינה לאלומתי. ואמר והנה קמה אלומתי וגם נצבה לעמוד בזקיפה. ויסובבו עליו עשרה שנים לשיבואו אחיו להשתחות לו. וזהו והנה תסובנה אלומותיכם כלומר יסובבו עלי אלומותיכם. ואחר סיבובם שהוא עשר השנים ותשתחוין לאלומתי. ולכן לא הגיד לאביו עד תשלום הסיבוב ההוא. ושהם יבואו מעצמם להשתחוות לו קודם שיבא אביו. ואמר זה בחלומו. השני אמר והנה השמש והירח שיבא אביו להשתחוות לו באחרונה. ולכן רצה לקוות רחמי שמים ולסבול עד עת בא דבר השם. ולכן בהגיע הזמן והקץ של שנתים ימים על הנזכר. סבב השם שיחלום פרעה חלומות אלו להקים דבר עבדו. ולכן המפרש שפירש שנתים שתי שנים וימים שנים או שלשה ימים יותר על השני שנים לא יפה כיוון. אבל פירושו שנתים של ימים. להורות שהיו שלימים יותר משנתים של חדשים. וכך הוצאתיו מן הגמרא ואיני זוכר מקומו:

ותוסף ללדת את אחיו את הבל. רמז בזה שאע"פ שהיה צדיק היה אחיו של קין לפי רוב זוהמת חוה. ולזה אמרו ז"ל שנולדו עמו שתי תאומות בענין שתתחלק הזוהמא בשלשתם. וזהו את אחיו את הבל שני ריבויים ולפי שיצא קין בראשונה הוא ותאומתו ואח"כ יצא הבל עם ב' תאומות הי' הבל דבק בשם יותר מקין ולכן היה אומנותו רועה צאן כמוזכר באבות הראשוני'. ולכן וירעם בתום לבבו אבל קין נטה אחר עבודת האדמה ואחר התענוגים ולכן נאמר בו ויהי מקץ ימים לפי שנתדבק במדת הדין ובזוהמת אמו כמו קץ שם לחושך וכן קץ כל בשר בא לפני שהוא מכלה מנפש ועד בשר והאות הריגת הבל. ואות שנית מנחתו שהביא מפרי האדמה מה שלא נזכר בתורה קרבן כזה. ועוד שאמרו שהיה זרע פשתן וסימנם סופי אותיות קרבן במילואם כזה. קוף ריש בית נון והוא פשתן וזהו שעטנז וערבוב כאומרו לא תלבש שעטנז צמר ופשתים. ולכן לקחוהו לעבודה זרה כדכתיב ובושו עובדי פשתים שריקות. והבל הביא גם הוא מבכורות צאנו זה מורה על צדקתו שנדבק בקרבן התורה דכתיב והקריב מזבח השלמים אשה לה' את החלב. ועם כל זה אחר שהיה בו קצת מזוהמת אמו אמר בו והבל גם הוא הביא מבכורות צאנו כאחיו. ועוד שנראה שהיה נגרר אחר אחיו ולפי שהביא קין בראשונה הביא גם הוא ולא נתעורר מעצמו. ואולי עשה כן לכבודו כדין התורה ואת לרבות אחיך הגדול ולכן לא רצה להקריב לפני אחיו הגדול. ולכן וישע ה' אל הבל ואל מנחתו ועוד שהיה כדין קרבן התורה. ואל קין ואל מנחתו לא שעה לפי שלא היה כדין התורה לכן לא הביט אליו ולא ירדה אש מן השמים אבל להבל פנה אליו ואל מנחתו וירדה אש מאת ה' ותאכל את החלבים. ויחר לקין מאד שהוא הקריב ראשונה ונתן הערה לאחיו והיה ראוי לקבל מנחתו ראשונה ויפלו פניו על שלא קבל מנחתו כלל. ויאמר ה' אל קין במדת רחמים מה שלא דבר לנביא אלא במדת אלהים לפי שנגמר בטהרה ביד השם ויפח באפיו נשמת חיים. אבל זה שכמעט זה בא לו מצד זוהמת אמו נגלה לו במדת רחמים ואמר לו למה חרה לך אף על פי שלא היה ראוי לדבר עמו על שקרא תגר נגד השם. הלא אם תטיב שאת כי אין ראוי לחרות אפך כי כל זה עשו לך מעשיך ועל ה' זעף לבך. ולכן אם תטיב מעשיך יתר שאת ומעלה יהיה לך ואם לאו לפתח חטאת רובץ ולא די שלא יהיה לך מעלה אלא שיהיה לך חסרון וחטאת. ועם כל זה אתה תמשול בו כי הכל תלוי בך. או יאמר למה חרה לך על שלא קבלתי מנחתך אחר שאינה ראויה כי אם היתה ראויה הייתי מקבל מנחתך ויהיה שאת כמו משאת בנימין. ולכן אם תטיב מנחתך ותקריב לפני קרבן ראוי שתקובל מנחתך ויהיה שאת מורכב ממנחה ומקבלה כמו כי תשא. ואם לא תטיב מנחתך להביאה ממין הראוי לפתח חטאת רובץ הוא שטן הוא יצר הרע הבא מכח הרכבת כלאים ומכח שעטנז שהוא זרע פשתן שהקרבת בקרבנך. ועם כל זה אתה תמשול בו אם תרצה:

וה' אמר אל אברם אחרי הפרד לוט מעמו. לפי שאולי היה נראה לו שהיה נשאר יחידי בלא בן ובלא קרוב ואולי היה מתחרט. אחר שראהו בשכונת סדום אנשים רעים וחטאים ואם היה עמו היה למד מדרכיו ולא היה ראוי לדחותו בשתי ידים. לזה בא השם לחזקו ואמר לו אל תקנא בעושי עולה לפי שנשא עיניו ולקח ארץ שמנה כי כל הארץ היא שלך. ולכן שא נא עיניך כי כל הארץ אשר אתה רואה לך אתננה ולזרעך עד עולם ולא תחוש לפרידתו. כי אני אתן לך בנים רבים בענין שלא תשאר יחידי. וזהו ושמתי את זרעך כעפר הארץ קום התהלך בארץ להחזיק בה ובכל מצרניה כי לך אתננה. ולפי שהשם אמר לו קום. קם ממקומו והלך בארץ ויאהל אהלו וישב באלוני ממרא שהיה איש טוב בענין שלא יהיה יחידי. ויבן שם מזבח לה' על פרידת לוט ועל בשורת הבנים. ועל דרך הנעלם כל הפרשה משלמת ענין יצר הרע שכתבנו למעלה כי אברהם רומז לנשמה ולכן לא יכלו שבת יחדו יצר הטוב ויצר הרע. ואף על פי שהם אחים מחוברים בגוף אחד הם אויבים זה לזה. ולכן ויריבו הרועים יחדיו הם כחות הגוף והנפש. והנשמה אומרת הפרד נא מעלי כי אין אדם דר עם נחש בכפיפה. ואיך ידור זאב עם כבש. אם השמאל ואימינה כי אפילו שאראה שדבריך נכוחים מצד הימין לא אעשה אותם. כי טובתם של רשעים היא רעה אצל הצדיקים. ולכן הפרד נא מעלי אצל שאר אנשים רבים שיש בעולם רשעים כמותך. וכשראה היצר שלא היה לו מקום בכאן נשא עיניו והלך לבקש אנשים רעים שהולכים אחר תאוותם בשקתות המים על מי מנוחות ונחלי עדן. וזהו ככר הירדן כי כולה משקה ושם שוכנים אנשים רעים וחטאים אנשי סדום אחיהם של לוט שנקראת חטאת דכתיב לפתח חטאת רובץ. ואז כשרואה השם שהאדם כובש יצרו ומגרשו ומשלחו. נותן לו מתנות רבות ומשליטו בכל העולם צפונה ונגבה. ואעפ"י שאם אין יצר הרע באדם אינו מתאוה לא אשה ולא בנים. לז"א ושמתי את זרעך כעפר הארץ. ואז ויאהל אברם ונטה אהלו עם אנשים טובים ומתחבר עמהם ומתפלל אל השם. וזהו ויבן שם מזבח לה':