ילקוט שמעוני על התורה
ויקח את כל החלב וגו'. אין לך כל דבר ודבר שאין בו מצוה למקום. פירות יש בהן מצות הרבה תרומות ומעשרות חלה ובכורים הלקט והשכחה והפאה. שערי בתים שערי מדינות יש בהן מצוה למקום שנאמר וכתבתם על מזוזות וגו'. בגדים יש בהן מצוה למקום שנאמר לא תלבש שעטנז. טלית יש בו מצוה למקום שנאמר גדילים תעשה לך. בהמה טהורה יש בה מצוה למקום שנאמר כל הבכור וגו'. בהמה טמאה יש בה מצוה למקום שנאמר ופטר חמור וגו'. חיה הגדלה במדבר והעוף הפורח באויר הזהיר עליהן הכתוב אם יבואו לידך לא יהו מחוסרין מצוה שנאמר אשר יצוד ציד וגו' ושאר בהמה וחיה שלא פרט הכתוב שמן עשאן כלל אך כל חרם אשר יחרים איש לה'. קדשי מקדש קדשי גבולין (כלו קדש) יש בהן מעלות ע"ג מעלות. כיצד פרים הנשרפין ושעירים הנשרפין אמר הכתוב יהי דמם ואימוריהן למזבח. עולה כולה כליל לאישים אמר הכתוב יהא עורה מתנה לכהנים. שלמים הנאכלין לבעלים אמר הכתוב יהא דמן ואימוריהן למזבח לכך נאמר ויקח את החלב ואת האליה החזה ושוק הימין היתה תרומתן למזבח. ויתן את הכל על כפי אהרן ועל כפי בניו וכי כל הקרבנות כולן ניתנין לידי בעלים אלא ללמדך היאך משקין את הסוטות ומטהרין את היולדות ומטהרין את המצורעין. וינף אותם תנופה לפני ה' הוא הדין ללמדך תנופת הקרבנות:
ילקוט שמעוני על התורה
אמר רבי יהודה רב יהודה אמר שמואל משום רב יצחק בן פנחס אין שחיטה לעוף מן התורה שנאמר ושפך את דמו בשפיכה בעלמא. א"ה חיה נמי, חיה איתקש לפסולי המוקדשין. עוף נמי איתקש לבהמה דכתיב זאת תורת הבהמה והעוף, הא כתיב ושפך את דמו וכסהי. ומאי חזית דשדית ליה אעוף שדיה אחיה. מסתברא משום דסליק מניהוכו'. הוא דאמר כי האי תנא דתניא ר' אלעזר הקפר אומר מה תלמוד לומר אך כאשר יאכל את הצבי ואת האיל כן תאכלנו וכי מה למדנו מצבי ואיל, מעתה ה"ז בא ללמד ונמצא למד, מקיש צבי ואיל לפסולי המקודשים, מה פסולי המוקדשים משחיטה אף צבי ואיל בשחיטה. ועף אין לו שחיטה מדברי תורה אלא מדברי סופרים ומאן תנא דפליג לעיה דרבי אלעזר הקפר רבי היא. דתניא רבי אומר וזבחת כאשר צויתיך מלמד שנצטוה משה על הושט ועל הקנה ועל רוב אחד בעוף ועל רוב שנים בבהמה:
ילקוט שמעוני על התורה
וכל אשר יגע על פני השדה זה המאהיל על פני המת. בחלל זה אבר הנדלדל מן החי ויש לו להעלות ארוכה. חרב הרי הוא כחלל. או במת זה אבר הנדלדל מן המת. או בעצם אדם זה רובע עצמות. או בקבר זה קבר סתום, דאמר מר טומאה בוקעת ועולה טומאה בוקעת ויורדת ואלו גבי נגיעה תניא וכל הנוגע בעצם זה עצם כשעורה. או בחלל זה אבר הנדלדל מן החי ואין בו להעלות ארוכה. או במת זה אבר הנדלדל מן המת, או בקבר זה קבר שלפני הדבור. האי אבר מן המת היכי דמי אי דאית ביה עצם כשעורה היינו הנוגע בעצם, אלא לאו דלית ביה עצם כשעורה ואפילו הכי [רחמנא] רבייה, ורבי יוחנן אם אינו ענין למגעו תנהו ענין למשאו. תניא וכל אשר יגע על פני השדה להוציא עובר שבמעי אמו דברי רבי ישמעאל. רבי עקיבא אומר לרבות גולל ודופק, ורבי ישמעאל גולל ודופק הילכתא גמירי לה. ורבי עקיבא עובר במעי אמו וכו' (כתוב לעיל). בחלל חרב בא הכתוב ולמד על החרב שמטמאה טומאת שבעה והנוגע בה טמא טומאת שבעה. הא למדנו לכלים ולאדם, כלים ואדם וכלים מנין, תלמוד לומר וכבסתם בגדיכם ביום השביעי וטהרתם הא למדנו לכלים ואדם וכלים. בחלל חרב או במת אף המת בכלל חלל והרי הכתוב מוציאו מכללו לעשות את הפורש הימנו כמותו דברי רבי יאשיה. רבי יונתן אומר אין המת בכלל חלל. לפי שמצינו שלמד על המת בפני עצמו ועל דחלל בפני עצמו מנין לעשות את הפורש כמוהו, אמרת ק"ו ומה נבלה קלה עשה את הפורש ממנה כמוהו, מת החמור דין הוא שנעשה את הפורש ממנו כמוהו. לא אם אמרת בנבלה שמטמא טומאת ערב מרובה, תאמר במת שמטמא טומאת שבעה מעוטה, אמרת וכי היכן ריבה והלא במת ריבה שהמת מטמא טומאת שבעה ונבלה מטמאה טומאת ערב מנין שמטמא בהיסט, אמרת ק"ו ומה נבלה קלה הרי היא מטמאה בהיסט, מת החמור דין הוא שיטמא בהיסט. אי מה להלן טומאת ערב אף כאן טומאת ערב, אמרת מקום שמגעו טומאת שבעה היסטו טומאת שבעה מקום שמגעו טומאת ערב היסטו טומאת ערב. ר' מאיר אומר בהרגו בדבר שמקבל טומאה הכתוב מדבר שמטמא בהיסט, או אפילו זרק בו את החץ והרגו, תלמוד לומר כל הורג נפש וכל נוגע בחלל תתחטאו מקיש הורג לנוגע מה נוגע ע"י חבורו אף הורג ע"י חבורו. או בעצם אדם זה אבר מן החי. או אינו אלא עצם כשעורה, כשהוא אומר וכל הנוגע בעצם הרי עצם כשעורה אמור, הא מה ת"ל או בעצם אדם זה אבר מן החי. ד"א מה המת בשר גידים ועצמות אף אבר מן החי בשם גידים ועצמות כברייתו. או בקבר זה קבר סתום, או אינו אלא קבר פתוח, אמרת קל וחומר ומה אהל שהוא מקבל טומאה אינו מטמא מכל צדדיו כשהוא פתוח, קבר שאינו מקבל טומאה אינו דין שלא יטמא מכל צדדיו כשהוא פתוח, אי מה להלן טמא טומאת ערב אף כאן טמא טומאת ערב, אמרת וכי אהל מאין למד לא מן הדין ודבר הלמד ממקום אחר אתה בא ללמד ממנו הלמד מן הלמד אין במשמע אלא אדם מאהיל על מת טמא, ומנין (אם מאהיל) שהאהיל עליו המת, ת"ל יטמא שבעת ימים. פני זה פתח של קבר. אשר יגע לרבות דופק אחר דופק. בחלל חרב בחלל שדרכו ליהרג. בחרב פרט לאשה שהמת בתוך מעיה. ומנין אף חכמה שהושיטה ידה לתוך מעיה של אשה תהא טמאה, אמר קרא אשר יגע פרט לזה. [אשר יגע] משום מגע מטמא ואינו מטמא משום משא דברי רבי (אליעזר) [יהושע]. רבי (יהושע) [אליעזר] אומר הגולל מטמא משום משא מק"ו [מנבלה, א"ל] לא אם אמרת בנבלה שהיא מטמאה במשא לאחר פרישה תאמר בגולל שאינו מטמא במשא לאחר פרישה. א"ל רבי יהושע והלא אם סוכה היתה על פתחו של קבר מהו, א"ל הגד לי סוכתך מה היא אם יש לה פתח הרי זו טהורה ואם לאו הרי זו טמאה. נסתלק ר' יהושע וקפץ ר' עקיבא א"ל אתה אומר את מי רבתה תורה טומאת מגע [או] טומאת משא [בוא וראה] שיש דבר מטמא במגע ואין מטמא במשא ואם מטמא הגלל במגע מרובה יטמא במשא ממועט, א"ל את מי רבתה תורה טומאת משא או אהל אומר אני שרבתה תורה טומאת משא מטומאת אהל שהרבה מטמא במשא ואין מטמא באהל אם מטמא הגולל באהל המועט לא יטמא במשא מרובה. [א"ל] (לא) השבת על ידך הושב ע"י (אם) [א"ל] אני משיב ובלבד שלא תכפור בי. הבית שהמת בתוכו מהו, א"ל טמא, המוסיף ידו על המשקוף מהו, א"ל טמא (על) [שלח] הקנה והסיט. וכפרו זה בזה, א"ל אתה כופר שלא יטמא במשא ואני כופר שלא יטמא במגע כל עיקר, ומה אם הזב יצא מתחתיו משכב לטמא אדם לטמא בגדים לא יצא ממנו מגע כלים לטמא אוכלין ומשקין [המת] שלא יצא מתחתיו משכב לטמא אדם וכלים (ולא) [אינו דין שלא יצא] ממנו מגע לטמא כלים לטמא אוכלין ומשקין טומאת מת וכו' לא כ"ש, אמר ר' שמעון לא היה לנו להזדקק לכך אלא הואיל ואיש הנוגע במת טמא המאהיל טמא והמסיט טמא והכלים הנוגעין במת טמאים ומאהילין טמאין ומסיטין (טמאין) [טהורין], מוטב להקיש מגע לאהל שכן הוא שוה כלים כאדם ולא להקישו במשא שאינו שוה כלים כאדם. רבי אליעזר אומר הגולל מטמא משום משא. רבי יהושע אומר אינו מטמא, אמר ר' שמעון אחי עזריה למה אתם דנין ואני שמעתי שעושה טומאה. א"ל רבי יהושע שמעון אחי איני יכול להכחישך מפני ששמעת סתם ואני שמעתי בפירוש וכו', בזמן שחרש כל המענה כאחת הרי זה עושה חרש חצי מענה וחזר חרש ממנה ולחוץ אינו עושה. כיצד בית הפרס שאבד קבר בתוכה חרשה צפון ודרום וחזר וחרשה מזרח ומערב זהו בית הפרס שעושה בית הפרס. כיצד בית הפרס שאינו עושה בית הפרס שדה שאבד בה קבר, חרשה בשחר וחזר וחרשה בין הערבים אינו עושה בית הפרס. עושה בית הפרס אפילו בבקעה גדולה דברי בית שמאי, ובית הלל אומרים (אפילו) [עד] מאה אמה. רבי אליעזר אומר הגולל מטמא, אין לי אלא הגולל, מנין לרבות דופק אחר דופק שאם ימשך האחרון שבנו השני נופל, אלא שהיה רשב"ג אומר הגולל והדופק טמא אבל דופקי דופקין טהורה. ולחו לטמא מעפר שרפת החטאת מצינו אפר שנקרא עפר (כתוב בפסוק וכסהו בעפר). הקדים עפר למים פסול ר"ש מכשיר. מ"ט דר"ש דכתיב ולקחו לטמא מעפר שרפת החטאת ונתן עליו מים חיים וכתיב מים חיים אל כלי שתהא חיותן בכלי הא כיצד רצה עפר למטה רצה עפר למעלה. ותנא קמא מאי טעמא אמר לך סיפקא דקרא דוקא ונתן עליו לערבן הוא דאתא. מאי חזית דאמרת סיפא דקרא דוקא אימא רישא דקרא דוקא, לא מצית אמרת דתניא אמר רבי שמעון וכי עפר הוא והלא אפר הוא, אלא שינה הכתוב במשמעו לדון ממנו גזרה שוה נאמר כאן עפר ונאמר להלן עפר מה להלן עפר למעלה אף כאן עפר למעלה ומה כאן הקדים עפר למים כשר אף להלן הקדים עפר למים כשר. מאי טעמא דר' שמעון דכתיב וכו' (כדלעיל). ממאי כדקאמרי רבנן דילמא כדקאמר רבי שמעון, מה מצינו בכל מקום מכשיר למעלה אף כאן מכשיר למעלה. תנן התם הכל כשרין לקדש חוץ מחרש שוטה וקטן. רבי יהודה מכשיר בקטן ופוסל באשה ובאנדורינוס. מאי טעמא דרבנן דכתיב ולקחו לטמא מעפר שרפת החטאת הנך דפסילי באסיפה פסילי בקידוש, הנך דאכשרי לך באסיפה אכשרי לך בקידוש. ורבי יהודה, אם כן לימא קרא ולקח מאי ולקחו אפילו קטן דפסיל התם כשר הכא. אשה מנא ליה ונתן ולא ונתנה. ורבנן, אי כתב ולקח הוה אמינא עד דשקיל חיד ויהיב חד כתב רחמנא ולקחו, ואי כתב רחמנא ולקחו ונתנו הוה אמינא עד דשקלי תרי ויהבי תרי כתב רחמנא ולקחו ונתן דאפילו שקלי תרי ויהיב חד. ולקח אזוב וטבל במים איש טהור לרבנן איש ולא אשה. טהור להכשיר את הקטן, לרבי יהודה איש ולא קטן, טהור להכשיר את האשה. והזה הטהור על הטמא טהור מכלל שהוא טמא למד על טבול יום שכשר בפרה. נפל משפופרת לשוקת פסול הא הפילו כשר אמאי ולקחו ונתן אמר רחמנא, אלא שמע מינה (נתינה) [לקיחה] על ידי