Quotation_auto על ויקרא 25:14

ואמר והיו לך ימי שבע שבתות השנים. לרמוז כי סגולת המצוה היא רבה. ואע"פ שהאדם הולך רצוא ושוב להרויח ממון בעולם הזה. אם מוציא מעשרותיו ומחלק ממנו לצדקה. הקב"ה נותן ברכה והצלחה בכל ממונו כאלו הוא כולו צדקה. בענין שבזה הם נפדים ממות. ולשוד ולכפן ישחקו. כאומרם ז"ל מאי ואנכי אפדם בממונם. ולכן אמר בכאן וספרת לך שבע שבתות שנים. שהם שבע שנים של שמיטות שהם של מצוה. כי אלו הז' הם שלך ולתועלתך לפי שהם של מצוה. אבל שאר השנים הם לקנייניך ולרכושך ולבניך ולבנותיך. ואני מבשרך שלא שבעת שנות השמיטה לבד תספור לך ולנפשך. אלא כל מ"ט שנים יהיו חשובים לך ולתועלתך כאלו כולם של מצוה. וזהו והיו לך ימי שבע שבתות השנים תשע וארבעים שנה. שאל"כ מניינא אתא לאשמועינן. ולזה הזהיר בכאן על ענין האונאה. כלומר היאך יהיה הכל שלך. כשתזהר באונאה בכל קניינך. וזהו וכי תמכרו ממכר או קנו אל תונו איש את אחיו. אלא הוי נותן ונושא באמונה בענין שתשמרו מצותי וישבתם לבטח:

ולכן אמר בכאן וכי תאמרו מה נאכל וצויתי את ברכתי לכם. לא אמר ונתתי אלא וצויתי. כי אין בו אלא זירוז. ואין זירוז אלא בשמיטה. והיא מקום הצוואה והזירוז. והיא נקראת ברכה כי שם מקום הברכות כולם. וזהו ששכר מצוה מצוה. בשכר שתשמרו השמיטה שהיא נקראת ברכה. וצויתי את ברכתי לכם. והריקותי לכם ברכה עד בלי די. ואחר שכל זה הסוד תלוי בשמיטת הארץ. והארץ לא תמכר לצמיתות כי לי הארץ. כי הארץ היא שלי ולא של אחר. ועוד רמז כי לי הארץ. שהארץ כלולה באומרו ברוך כבוד השם ממקומו. ולכן כמו שראוי לחלוק לי כבוד. כן ראוי לחלוק כבוד לארץ. וזהו שחזר לומר ובכל ארץ אחוזתכם גאולה תתנו לארץ. כי טעם גאולה כטעם חופש. ולפי שהשמיטה היא עיקר כל הטובות וכל הרעות. דרשו סמיכות הפרשיות ואמרו לא חזר בו מוכר מטלטליו דכתיב וכי תמכרו ממכר וגו'. לא חזר בו סוף מוכר את ביתו דכתיב כי ימוך ומכר מאחוזתו. לא חזר בו סוף מוכר את עצמו דכתיב ונמכר לך וגו'. וכן דרשו בכאן שהיא אזהרה לעשו הרשע כשיהיו ישראל בידו. שלא יכביד עליהם עול הגלות. וזהו לא יעבוד בו עבודת עבד. כי עבדי הם ולכן לא תרדה בו בפרך. כי לא יהיה בידך לעד לעולם. כי עת קצוב יש לו לצאת. כאומרו אני ה' בעתה אחישנה. וזהו עד שנת היובל יעבוד עמך ואח"כ ויצא מעמך:

וגר לא תונה ולא תלחצנו. תנו רבנן המאנה את הגר עובר בשלושה לאוין דכתיב וגר לא תונה לא תונו אותו ולא תונו איש את עמיתו וגר בכלל עמיתו. והלוחצו עובר בשלשה לאוין דכתיב ולא תלחצנו, וגר לא תלחץ, לא תהיה לו כנושה. תניא רבי אליעזר הגדול אומר מפני מה הזהירה תורה על הגר בשלושים ושש מקומות מפני שסורו רע. כי גרים הייתם בארץ מצרים תניא רבי נתן אומר מום שבך אל תאמר לחברך, והיינו דאמרי אנשי דזקיף ליה זקיפא בדיותקיה לא תימא ליה זקיף ביניתא . תנו רבנן ולא תונו איש באונאת דברים הכתוב מדבר. או אינו אלא באונאת ממון כשהוא אומר וכי תמכרו ממכר הרי אונאת ממון אמור, הא מה אני מקיים ולא תונו באונאת דברים הכתוב מדבר. הא כיצד אם היה בעל תשובה לא יאמר לו זכור מעשיך הראשונים. אם היה בן גרים לא יאמר לו זכור מעשה אבותיך. אם היה גר ובא ללמוד תורה לא יאמר לו פה שאכל נבלות וטרפות שקצים ורמשים יבוא ללמוד תורה שיצאה מפי השכינה. אם היו יסורין באין עליו או שהיה מקבר את בניו לא יאמר לו כדרך שאמרו חבריו לאיוב הלא יראתך כסלתך זכר נא מי הוא נקי אבד. אם היו חמרים מבקשים תבואה לא יאמר להם לכו אצל פלוני ויודע בו שלא מכר מעולם. רבי יהודה אומר אף לא יתלה עצמו על המקח בשעה שאין לו דמים שהרי הדבר מסור ללב ונאמר בו ויראת. אמר ר' יוחנן גדול אונאת דברים מאונאת ממון שזה נאמר בו ויראת מאלקיך וזה לא נאמר בו ויראת. ר' אליעזר אומר זה בגופו וזה בממונו. רבי שמואל בר נחמן אמר זה ניתן להשבון וזה לא ניתן להשבון. תני תנא קמיה דר' נחמן המלבין פני חברו ברבים כאלו שופך את דמו, אמר ליה שפיר קאמרת תדע דאזיל סומקא ואתי חיורא. אמר ליה אבייי לרב דימי במערבא במאי זהירי טפי, אמר ליה באחוורי אפי. אמר רב חנן כל היורדין לגיהנם עולם חוץ משלשה שיורדין ואינן עולים. המכנה שם רע לחברו. והמלבין פני חברו ברבים, והבא על אשת איש, היינו מכנה היינו מלבין דאף על גב דדש ביה בשמיה. לעולם יהא אדם זהיר באונאת אשתו שמתוך שדמעתה מצויה אונאתה מרובה: