Quotation_auto על שמות 20:21

והזכיר שלקח את צפורה ואת שני בניה אשר שם האחד גרשם. ואע"פ שזכירת השמות מיותר בכאן וסבתם ג"כ. אולי הטעם בזה להודיענו שם השני שבשעת מילתו לא הזכיר שמו. לכן אמר ושם האחד אליעזר וגו'. והרצון אצלי כמו שרמזתי למעלה כי אלו השמות היו רמז לגאולת ישראל. וכמו שאמרו מה שאירע לאבות סימן לבנים. ולכן אמר משה כמו שאני הייתי גר בארץ נכריה. והש"י הפרני בארץ עניי והצילני מחרב פרעה. כן עתיד הש"י לעשות לישראל שהם גרים בארץ מצרים. להוציאם משם ולהצילם מתחת יד פרעה. ולכן יתרו שידע זה הסוד ושמע כי הוציא ה' את ישראל ממצרים. אמר עכשיו עת ראוי להוליך האשה והבנים. אחר שהם היו סימן הגאולה ונתקיימה. וזהו אשר שם האחד גרשם. ושם האחד אליעזר וכן יציל לבניו. וזהו ברוך ה' אשר הציל אתכם מיד פרעה. ואמר ושם האחד אליעזר. והיה ראוי שיאמר ושם השני. וכתב הגאון כי הטעם בזה לפי שאליעזר הוא רומז לשמו של הקב"ה שנקרא אחד שנאמר הלא אל אחד בראנו. לכן לא רצה להזכיר בו שני. כי הוא אחד ואין שני. ולכן עם שונים אל יתערב. וסיפר שיצא משה לקראתו לכבדו. לפי שהיה חכם ובא לחסות תחת כנפי השכינה. ולכן ויספר משה לחותנו. למשוך את לבו כמו שעושים לגרים. ולכן אמר עתה ידעתי מה שלא ידעתי עד היום כי גדול ה'. בהיותו מודד מדה כנגד מדה. וזהו כי בדבר אשר זדו בו נענשו ובזה ניכר גודלו ומשפטו. ולכן ראוי לתת לו הודאה על הדין שעשה בהם במדת אלהים. וזהו ויקח יתרו עולה וזבחים לאלהים. הוא שם ה' שעשה משפט בהם במדת אלהים. אבל לשם אלהים לא הקריב עולה וזבחים. כאמרם בסדר קדשים תניא א"ר שמעון בן פזי בא וראה מה כתיב בפרשת הקרבנות. שלא נאמר בהם לא אל ולא אלהים אלא לה'. שלא ליתן פתחון פה לבעל דין לחלוק. ואמר עולה לכפר על הרהור הלב שהרהר קודם הידיעה. וזבחים. זבחי שלמים לעשות שלום עם השם. ורבותינו אמרו עולה וזבחים לאלהים ראשי תיבות עול. להורות שקבל עליו עול תורה ועול מצות ועול מלכות שמים. ונכנס במסורת הברית והמילה וטבילה והרצאת דמים. וזה חשוב ככל הקרבנות כמו שכתבו במדרש הנעלם מזבח אדמה תעשה לי. זהו מי שמכניס בנו לברית מילה. ואמר אדמה. לפי שראוי שיתן המילה בכלי של עפר שנקרא מזבח אדמה. וזה חשוב עליו ככל הקרבנות. וזהו וזבחת עליו את עולותיך. וכן בכאן כתב עולה וזבחים לאלהים. ואולי נאמר כי לכן סמך מיד וישב משה לשפוט את העם. להורות כי עצת יתרו שנתן על המשפט חשובה מכל הזבחים. כדכתיב עשה צדקה ומשפט נבחר לה' מזבח:

והטעם השני שנראה שנקרא חנוכה בלי תוספת בי"ת. הוא מיוסד על פרשתינו על פסוק שמע ישראל שבו סוד הייחוד. לפי שכבר כתבתי שיש בזה הפסוק כ"ה אותיות כנגד כ"ה יהיה זרעך. וכנגד ויפן כ"ה וכ"ה. שהוא סוד שני הייחודים בבקר ובערב. וידוע כי זאת הפרשה של שמע ישראל כוללת כל התורה כולה בסוד עשרת הדברים. בסוד והיו הדברים האלה שהם עשר אמרין. כמו שמנאום בזוהר. ושננתם לבניך ודברת בם וכו' כמו שמנאום שם. ולפי שכללות התורה כולה יש בה סוד הייחוד וסודות גדולים. ולפי שראה השם אורך הגלות וגודל הצרות עד שכמעט נשתכחה תורה מישראל. רצה לתת להם פרשה קטנה שרוב גופי התורה תלויין בה. באופן שאם ח"ו תשתכח התורה מרוב הצרות. תשאר להם פרשה קטנה של פרשת הייחוד. שיהיו עוסקים בה ויהיה חשוב להם כאלו עוסקים בכל התורה כלה. ואם ח"ו תהיה הגזירה שלא יעסקו בתורה כמו שהיה בזמן רבי עקיבא ובזמנים אחרים. למעט ישאר להם פסוק שמע ישראל. שיחשבו בו בלבם ויחשב להם כאלו עוסקים בכל התורה. אחר שלא היו יכולים לעסוק בתורה אלא שהיו עוסקים ביניהם בין אדם לחבירו בהחבא. כמאמר רבי שמעון במסכת אבות שאמר עשרה שיושבים ויש ביניהם ד"ת. לפי שזה היה בדורו של גזירה שלא היו מניחים להם לעסוק בתורה. אלא היו עוסקים בסתר בין אדם לחבירו. אבל התנא האחר שדיבר בזה עשרה שיושבים ועוסקים בתורה בפרהסיא. לפי שלא היה בדורו של הגזירה אבל האחר שהיה בדורו של הגזירה אמר ויש ביניהם ד"ת בסתר. וזהו שאמר ומנין אפילו אחד שנאמר בכל המקום אשר אזכיר את שמי. כי הגזירה היה באופן שאפילו שנים לא היו מתחברים יחד שלא יאמרו שהוא לעסוק בתורה. ולכן אמר שאפילו אחד שחושב בתורה בינו לבין עצמו. ובפירוש מסכת אבות הארכתי בזה. ולכן רצה השם לתת להם פרשת הייחוד בקצרה כאומרו לעולם ישנה אדם לתלמידו דרך קצרה. ואם לא יוכלו לומר כל הפרשה. למעט יאמרו פסוק שמע ישראל. שהוא סוד הייחוד ויש בו כ"ה אותיות כמנין כ"ה יהיה זרעך. שהוא סוד הייחוד שנמסר ליעקב שהוא זרע אברהם. והשיגו משה באומרו ויפן כ"ה וכ"ה. והמייחד שמו של הקב"ה בזה הפסוק הוא כקורא כל התורה כולה. ולכך החשמונים לפי שמרוב הצרות והגזרות לא היו יכולים לעסוק בתורה. היו מייחדים את השם בפסוק שמע ישראל שיש בו כ"ה אותיות. ובכח זה הייחוד נצחו אויביהם עד שלזה קראו שם המועד הזה חנוכה. כי זה שמו האמיתי בלי תוספת בי"ת. לרמוז הייחוד של פסוק שמע ישראל שיש בו כ"ה אותיות. וזהו חנוכה חנו לדגליכם של שם ה' שבו סוד הייחוד. כאומרו ובשם אלהינו נדגול. שהוא שם ה' שעולה כ"ו. כ"ה אותיות של שמע ישראל. ועם השם שבו מייחדים הוא כ"ו. וזהו חנוכה לרמוז שבכח שם ה' וייחודו נצחו המלחמה. לא בחיל ולא בכח ולא בחנית. אלא בשם ה' של הייחוד שהוא כלול בשם המפורש של ע"ב. וזהו מי כמוך באלים ה' בראשי תיבות מכב"י שעולה ע"ב. ולפי שהוא דבר סתר (עושים) [עונים] בו ברוך כבוד ה' ממקומו בר"ת בכי"מ. ולכן לפי טעם זה היו קורין לחשמונים מכביאו"ש על שם זה הסוד שהיו נוצחים בכח שם השם. ובכח שם המפורש של ע"ב. שהוא מכב"י. ובכח הייחוד כ"ה אותיות של שמע ישראל. וזהו חנוכ"ה לרמוז שהחשמונים חנו בסוד הייחוד של כ"ה אותיות. וכן ראוי לנו לעשות בצרת הגלות ליחד שם המיוחד בענין שנצא מהצרות. ולכן נקרא שם המועד חנוכ"ה להורות שבכח אלו כ"ה אותיות של הייחוד חנו לדגליהם וכן נצחו המלחמות. וכל זה לפי שמסרו עצמם על קידוש ה' ושמו נפשם בכפם לקנא על כבוד השם ועל כבוד מקדשו. וזהו הייחוד האמיתי כאומרם ובכל נפשך ואפילו נוטל את נפשך. ולכן ויקנא ה' לארצו ויחמול על עמו. ומסר מרובים ביד מעטים. וזהו ואהבת את ה' אלהיך. כי העושה מאהבה מרוב החשק ואהבה אינו מעריך עצמו ואשתו ובניו. אלא מתדבק בשם כאומרו ה' אחד. ועוצם עיניו מראות ברע כאלו מת בנשיקה. עד שמרוב התשוקה אומר ישקני מנשיקות פיו. ועל זה נאמר כי עליך הורגנו כל היום. כי בכל יום ויום אנו מוסרים עצמינו למיתה על קידוש השם בשעת הייחוד של ק"ש. כמו שעשו החשמונים בזמן חנוכת הבית. וזהו חנוכה תנו כבוד ומנוחה לשם. כשתזכרו כ"ה אותיות של פסוק שמע ישראל. עד שתדבקו נפשותיכם למעלה בשכינה מרוב התשוקה והשמחה. ותשיגו סוד הדיבוק בחיים. כאומרו ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים כלכם היום. עד שלזה צריך כל אדם לשמוח שמחה גדולה בעת הייחוד. ולהעביר מנגד עיניו כל עצב וכל דאגה ושמחות זה העולם. אלא לשמוח בה' וזהו נגילה ונשמחה בך. אחר שאמר ישקני. וכן אמר כי בו ישמח לבנו. וכן צריך לנגן בשעת ק"ש שהיא שמחת העולם ושמחת יוסף. ולא נעצב על בנו כשראהו עד שקרא ק"ש וכבר הארכתי במקומו. ולכן כמו שהחשמונים נתנו כבוד לשם ומנוחה בסוד הייחוד. ומסרו עצמם למות על קדושת ה'. כי זאת היא המנוחה האמיתית. כן ראוי לכל העומדים בצרות וגלות. לתת כבוד ומנוחה לשם. בסוד הייחוד של כ"ה אותיות וזהו חנוכה. וכן למסור נפשם על קידוש ה' בשעת ק"ש כשאומר ובכל נפשך ואפילו נוטל את נפשך. באופן שכשיזדמן אליו שיאמרו לו שיעבור על התורה או שיהרג. שיהרג ואל יעבור. אחר שבכל יום היה מוסר עצמו למיתה בשעת קרית שמע. זהו מה שעלה בדעתי:

ויאמר ה' אל משה כה תאמר אל בני ישראל אתם ראיתם כי מן השמים דברתי עמכם לא תעשון אתי אלהי כסף ואלהי זהב. נראה שזאת הפרשה מיותרת. אבל הרצון בזה אצלי כי בא זה להורות על מעלת ישראל שהשיגו במ"ת. כי קודם מ"ת בישר להם בטובות זמניות. ואמר להם אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים. ואתם תהיו לי ממלכת כהנים. אבל עכשיו אחר מתן תורה בישר להם בטוב האמיתי הצפון לצדיקים להתענג בזיוו. וזה הדבר נישג אחר המות. ועכשיו השיגוהו בחיים חייתם. ואחר שזה כן לא תעשון אתי אלהי כסף. כי אחר שאני נראתי לכם פנים בפנים. מי יבא להכחיש אתכם. שאם יאמרו שתעבדו ע"ז או שלא תאמינו בי. תאמרו להם אין לנו להאמין לשום נביא. אחר שהוא בעצמו אמר אנכי ולא יהיה לך. וזהו בעבור תהיה יראתו על פניכם. שראיתם אותו פנים בפנים ולא תחטאו. כי תאמרו אם לא יבא הוא להראות לנו כמו בראשונה לא נאמין לכם. וזהו כי מן השמים וכו'. ואם כן לא תעשון אתי אלהי כסף. או שיאמר אעפ"י שמן השמים דברתי עמכם עשרת הדברות. כל עצמי לא טרחתי אלא בשביל דיבור זה של ע"ז. שהוא לא תעשון אתי אלהי כסף. או שיאמר אתם ראיתם כי מן השמים דברתי עמכם. אע"פ שלא היה ראוי. ולכן לא תעשון אתי אלהי כסף. וזהו כעין מה שאמר ר' יצחק שומעין לשוטה מה שהוא אומר. אלא לפי שגלוי לפני הקב"ה שעתידין לעשות העגל לסוף מ' יום. ואם לא הראה להם הקב"ה דמות כבודו. היו אומרים אנו בקשנו מאת הקב"ה שיראה לנו דמותו ולא רצה לפיכך עשינו העגל. לפיכך הראה להם דמותו. שלא ליתן פתחון פה לבעל דין לחלוק. והרצון עוד אצלי שיאמר אתם ראיתם וכו'. בלי אמצעי אלא פנים בפנים. ולכן לא תעשון אתי אלהי כסף. להיות אמצעיים ביני וביניכם. וזהו לא תעשון לכם. וא"ת מי יהיה אמצעי בינינו לבין אלהינו. כי אין אנו ראויים לפי שפלותינו ולפי מעלתו. לזה אמר מזבח אדמה תעשה לי. כלומר אני אתן לכם תיקון לזה שתעשו מזבח אדמה. להורות כי מקומו מרום וקדוש ישכון. וזבחת עליו את עולותיך ואת שלמיך. לכפר על חטאתיך. ולהיות פרקליט ואמצעי ביניך לבין אלהיך. כאומרו בקרבנות לרצון לכם. ואם לא יהיה לך מזבח ולא מקדש. בכל מקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך. כמו שראית שבאתי אליך ומן השמים דברתי עמך. ואמר אזכיר ולא תזכיר. הרצון אצלי כי הש"י הוא המזכיר את ה' ולא הכהן. כי אע"פ שהכהן היה מזכיר את ה' במקדש. השם היה מזכיר ומוריד שפע האותיות ונותנם בפיו של כהן גדול. ואז היה הכ"ג גומר ומזכיר. ולא באופן אחר. וז"ש בירושלמי מאי בקול רם בקולו של רם. מלמד שהיה הקב"ה משתף שמו עם הכהנים. כלומר שהיה משים הדברים בפיהם. כענין מה שאמר במשה והאלהים יעננו בקול ונותן הקול בפיו. וזה תמצא מפורש בתפלת יוה"כ שאמר. והכהנים והעם כשהיו שומעים את שם המפורש יוצא מפי כ"ג. לא אמר מוצא אלא יוצא. כאלו הוא מעצמו יצא בלי מוצא. ויותר ברור באומרו אף הוא היה מתכווין לגמור את ה' כנגד המברכים. לא אמר להזכיר או לומר את ה'. אלא לגמור. כי ה' היה משים הדברים בפיו. והוא היה גומר. כי השפע היה נשפע מהשם בפיו של כ"ג בהזכירו את השם וכשהכהו רואה את הדברים בפיו היה גומר להוציא את ה'. ולכן אמר בכאן בכל המקום אשר אזכיר את שמי. כי אני הוא המזכיר את שמי ונותנו בפיו של כהן גדול לגומרו. וזהו בקול רם בקולו של רם. וזהו לגמור את ה'. וכן מצאתי בזוהר בפרשת אחרי מות כי השם היה מסדר השם בפיו של כ"ג ביום הכפורים יעויין שם וזהו כפתור ופרח: