אֵ֣לֶּה פְקוּדֵ֤י הַמִּשְׁכָּן֙ מִשְׁכַּ֣ן הָעֵדֻ֔ת אֲשֶׁ֥ר פֻּקַּ֖ד עַל־פִּ֣י מֹשֶׁ֑ה עֲבֹדַת֙ הַלְוִיִּ֔ם בְּיַד֙ אִֽיתָמָ֔ר בֶּֽן־אַהֲרֹ֖ן הַכֹּהֵֽן׃
פרי צדיק
אלה פקודי המשכן וגו' בזוה"ק (רכא א) בתלת סטרין אתקיים עלמא ואינון חכמה ותבונה ודעת דכ' ה' בחכמה יסד ארץ בתבונה דכ' כונן שמים בתבונה כו'. בחכמה נזכר גם בגמרא (סנהדרין לח.) חכמות בנתה ביתה זו מדתו של הקב"ה שברא את כל העולם כולו בחכמה. ונאמר בחכמה יבנה בית ובתבונה יתכונן. וכאן חלק החכמה לארץ ותבונה לשמים ויש לומר דמרמז על הנשמה והגוף וע"ד שא' (שם צא :) יקרא אל השמים מעל זו נשמה ואל הארץ לדין עמו זה הגוף. ואה"כ בחכמה יסד ארץ בחכמה מדה ראשונה שהאציל הקב"ה לבריאת העולם והיינו על קוצו של יוד דלעילא דרמיז לאין (כמ"ש זח"ג סה ב) שמופיע ליו"ד חכמה והוא נעלם מכל רעיון. יסד ארץ שהיא כנסת ישראל (כמ"ש זח"א לא רע"ב) והיינו שיהיה אומה ישראל כמ"ש בראשית בשביל ישראל שנקראו ראשית וזהו למעלה מהתפיסה. כונן שמים בתבונה היינו שמבין דבר מתוך דבר ויש בו איזה השגה וזש"נ ובתבונה יתכונן. וזהו כונן שמים נשמות ישראל. ובדעת היינו חיבור מוחא וליבא חכמה ובינה שהוא ע"י בחינת הדעת שהוא פנימית הכתר כנודע וכ' בדעתו תהומות נבקעו מרמז לתורה שבעל פה וכמו שרמזו בזוהר הקדוש (ח"א קיז א) במה שנאמר נבקעו כל מעינות תהום רבה על מבועי דחכמתא לתתא. יאמר בזוהר הקדוש וכלהו תלתא רמיזין בקרא דא בראשית היינו דכ' בחכמה וכמו שאמרנו שרומז על קוצו של יוד. ושם לא נזכר שם שהוא ראשית המחשבה דלית ביה תפיסה כלל. ברא אלהים הד"כ בתבונה ובכאן נזכר שם אלהים שם הגבורה דנפקא מבינה. וכמה שנאמר מה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה. ובינה היינו כשנכנס היראה לעומק נקודה שבלב כמה שנאמר ולבבו יבין. את השמים ואת הארץ חיבור שמים וארץ היינו דכ' בדעת שהוא חיבור חכמה ובינה. ואמר וכלהו כתיבי בעבידת משכנא אלה פקודי המשכן דא רזא דחכמה משכן העדות דא רזא דתבונה כו' והוא עפמ"ש בזוהר הקדוש למעלה (רכ ב) פעלת אומנתא דעלמא דא דביה אתעביד כלא בחושבנא כו' ולהלן (רכה ב) ת"ח ישראל איהו קדש דקיימא בלא חושבנא כו' וההוא פורקנא קיימא בחושבנא ואינון לא קיימי בחושבנא מ"ט כו' דלעיל מינה אמר דבכל אתר דסטרא דקדושה שריא עלוי אע"ג דקיימא בחושבנא ברכתא לא אתמנע מתמן כו' ומכל מקום אמר דישראל לא קיימא בחושבנא דישראל אינון קדש ישראל לה'. והיינו דהחכמה הוא התורה הוא בחשבון ה' פעמים אורה שבמאמר יהי אור שכנגד מדת חכמה והם כנגד ה' חומשי תורה (כמ"ש ב"ר פ' ג) והתורה במספר ומנין כל אותיותיה ותיבותיה. והאור הגנוז בה ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים ועל כן אמר דנפשות ישראל לא קיימו בחושבנא וז"ש אלה פקודי המשכן רזא דחכמה דקיימו בחשבון כנ"ל בתורה שבכתב שאותיותיה ספורות במנין. משכן העדות דא רזא דתבונה שמרמז לאור הגנוז בתורה והוא עדות שהשכינה שורה בישראל כמ"ש במדרש וזהו בלא חושבנא. אשר פקד על פי משה דא רזא דדעת שמשה רבינו ע"ה סוד הדעת שדור המדבר נקרא דור דיעה כמ"ש (מ"ר ותנ' חקת) ע"פ דרדע זה דור המדבר שהיה בהן דעה ומשה רבינו ע"ה שהיה נפשו כולל כל הנפשות דדור המדבר הוא בסוד הדעת (וכמו שנת' שקלים ריש מא' א עש"ב):
אור המאיר
אלה פקודי המשכן משכן העדות. וקשה כפל הלשון המשכן משכן וחז"ל נתעוררו רמז למשכן שנתמשכן בשני חורבנין על עונותיהם של ישראל דברי חכמים צריך למוד כי מה שעבר אין והתורה היא תמידיית וישנה בכל אדם ובכל זמן ולקמן בענין כתיב:
פרי צדיק
אלה פקודי המשכן משכן העדות אשר פקד על פי משה. אף דאמרי' (עירובין ב.) אשכחן משכן דאיקרי מקדש ומקדש דאיקרי משכן. מכל מקום עיקרו נקרא כל א' בשמו המיוחד לו. ומשכן העדות אי' (מדברי תורה ד וכ"ה במ"ר) אין עדות אלא תורה כו' וזהו חלק משה שיש קול תורה וקול תפלה הנרמזים בפ' הקל קול יעקב קל ה' תפלה קל ו' תורה. וקל תורה חלק משה רבינו ע"ה. וזה נקרא אהל כש"נ ויעקב איש תם יושב אהלים ובב"ר שני אהלים בית מדרשו של שם ובית מדרשו של עבר. וכן (ברכות טז.) מקיש אהלים לנחלים דאף אהלים מעלין את האדם כו' וכן א' (שם סג :) שאין דברי תורה מתקיימין כו' שנאמר זאת התורה אדם כי ימות באהל. והענין דמי שזכה להיות דרופתקי דאורייתא הוא בעולם הזה כאורח נטה ללון באוהל כמ"ש (פ"ו דאבות) כך דרכה של תורה פת במלח תאכל כו' ובתורה אתה עמל כו' ואז נקראו ישראל ריעיו של הקב"ה וכמ"ש (מ"ר ר"פ נב) רעותיה שהן ריעיו של הקב"ה כו' מובאות לך שביום שנגמר המשכן הביאוהו אצלו כו' שזהו חלק משה רבינו ע"ה. ויש קול תפלה שהוא חלק דוד המלך ע"ה דכ' ואני תפלה כידוע ולזה צריך מקום כש"נ עד אמצא מקום לה' וכן א' (ברכות ו :) כל הקובע מקום לתפלתו כו' אל המקום אשר עמד שם. וזה היה כשנכנסו לארץ שזה פנה לכרמו זה פנה לזיתו נצרך המקדש להיות מקום לה' ועל ידי זה יזכור הישראל כי ה' הוא הנותן לך כח לעשות חיל. וזה מרמז הכ' אני ה' אלהיך מלמדך להועיל מדריכך בדרך תלך מלמדך להועיל הוא כשהאדם פנוי רק לדברי תורה כמו שרצה משה רבינו ע"ה שיהיו כל ישראל פנוים רק לתורה ועבודה. אבל לאו כל אדם זוכה לזה כמ"ש (סנהדרין צט :) טוביה לדזכיה דהוי דרופתקי דאורייתא. עז"א מדריכך בדרך תלך מרמז בדרך תלך עד"ש (ברכות יא.) ובלכת דידך עכ"פ תזכור שה' הוא מדריכך. כש"נ וזכרת וגו' כי הוא הנותן לך כח וגו'. ומשה רבינו ע"ה רצה שיהיו ישראל פנוים תמיד רק לתורה ולא יהיה להם שום קביעות בעניני עוה"ז רק ע"ד שצוה יהונדב בן רכב כי באהלים תשבו כל ימיכם. וכן היו במדבר שלא היה להם קביעות מקום רק במקום אשר יחנו היו עושים להם אהלים לפי שעה. ואז היה השראת השכינה גם כן במשכן שנקרא אהל. וכשבאו לארץ ישראל לקביעות מקם אז נבנה המקדש שיהיה מקום לה' מקום קבוע להשראת שכינה. וזש"נ משכן העדות אשר פקד על פי משה: