שם משמואל
ומפרי העץ אשר בתוך הגן אמר אלקים לא תאכלו ממנו ולא תגעו בו פן תמותון, וברש"י הוסיפה על הציווי לפיכך באה לידי גרעון, הוא שאמר שלמה אל תוסף על דבריו, ויש להבין הלוא כך חובותינו וכך יפה לנו וכך נצטוינו לעשות משמרת למשמרת, ושפיר הוסיפה נגיעה כדי שלא תבא לידי אכילה, וכן הדין בחמץ, בש"ס פסחים (י"א.) דגזר ר' יהודה וביטל מצות בדיקה וביעור חמץ במועד דילמא אתי למיכל מיני' משום דלא בדיל מיני' כולי' שתא, ורבנן דלא גזרו משום דהוא עצמו מחזר עליו לשרפו, ור' מאיר אפי' היכא דבדיל מיני' כגון חדש נמי גזר עיי"ש, וא"כ מה חטא חטאה כשהוסיפה על הציווי, ובאמת באדר"נ פ"א הל' ה' בהא דאמרו אנשי כנה"ג ועשו סייג לתורה, ועשה סייג לדבריך כדרך שעשה הקב"ה סייג לדבריו ואדה"ר עשה סייג לדבריו וכו' איזהו סייג שעשה אדה"ר לדבריו הרי הוא אומר וכו' ומעץ הדעת לא תאכל ממנו וכו' לא רצה אדה"ר לומר לחוה כדרך שאמר לו הקב"ה אלא כך אמר לה ועשה סייג לדבר יותר ממה שא"ל הקב"ה ומפרי העץ אשר בתוך הגן אמר אלקים לא תאכלו ממנו ולא תגעו בו פן תמותון, שרצה לשמור א"ע ואת חוה מן העץ אפי' בנגיעה עכ"ל ודוחק לומר שמדרשים חלוקים הם, ושמ"מ יקשה מתני' דאבות על הא דרש"י, ולהיפוך נמי יקשה קרא דאמר שלמה אל תוסף על דבריו: