נועם אלימלך
והנה חוה שמעה שני מדריגות, דהיינו לימוד התורה באיזה אופן שלומד כנ"ל וגם העלאת הניצוצות, אז הבינה ממילא שיש עוד מדריגה אחת דהוא הדביקות גמור בבורא ית"ש, וזה שאמרה "לא תאכלו ממנו ולא תגעו בו", פירוש נגיעה בעלמא, היינו הפסקה בעלמא מהדביקות ג"כ לא תפסוק, "פן תמותון", דהיינו הפסקה מהדביקות, שהיא סברה שגם על מדריגה שלישית דהוא דביקות ג"כ נצטוותה, ובאמת הדביקות ממילא בא ע"י שני מדריגות הנ"ל, שהיא לא היתה עדיין במדריגה הזאת, והנחש דחפה עד שנגעה בו ואמר "כשם שאין מיתה בנגיעה זו", פירוש שאין אתה נפסק עי"ז מדביקות, "כך אין מיתה באכילה", פירוש גם אם לא תאכל בכוונה הנ"ל להעלות הרוחניות "לא מות תמותון".
אגרא דכלה
די במציעות גנתא. נ"ל כעת דהנה הש"י דקדק במאמרו "מכל "עץ הגן אכל תאכל (בראשית ב טז), ור"ל מכללות עץ הגן הוא עץ החיים הוא מרכז נקודת האמצע וכלול בתוכו כל הטעמים, רק מעץ הדעת בפני עצמו לא תאכל. והנה הנחש הרשע בא בערמה לכנס בדברים ואמר אל האשה כיון שנצטויתם שלא לאכול מעץ הדעת, על כן אמר לכם "מכל "עץ הגן (בראשית ג א), היינו עץ הכולל כיון שכלול בו טעם עץ הדעת וטובה גדולה אבדתם, ותאמר האשה לא נצטוינו על הכולל רק על הפרטים, ומכל הפרטים נאכל גם כן, ומפרי העץ אשר בתוך הגן (בראשית ג ג), ר"ל מהפרי הצומח לחוץ מהעץ אשר הוא בתוך הגן דהיינו באמצע, כי בהכולל המיצוע אין שטן ואין פגע רע, והבן כי אמת ויציב ונכון הדברים גם בגבהי מרומים במקום שאין מגע גוי פוסל והבן, ובזה יתורץ לך כמה דקדוקים:
אגרא דכלה
ואחשבה לדעת עוד לתרץ כל הנ"ל, וביותר אומרו אחר כך וירא אלקים כי טוב (בראשית א יב), משמע כי טוב ונכון הדבר לפניו ית"ש כמו שעשתה הארץ. ולפי מ"ש לעיל בפסוק י"א יתכן הדבר, דהנה ראתה הארץ קפידת הש"י שלא יופסד הזרע אשר יוכל להעשות ולהצמיח אילן, מכל שכן שיש קפידא שלא יופסד אילן שלם. והנה אם יהיה טעם העץ כטעם הפרי, יפסידו את האילנות באכילתן מן העץ עצמו. ובזה יש רמז גם כן אל האדם גם כן במכל שכן, אם נאסר לו להשחית את הזרע אשר נברא ממנו האדם, מכל שכן שאסור להרוג אדם שלם. וגם כן רמז לעשות לזאת האזהרה משמרת למשמרת, כמו שעשתה הארץ משמרת לזאת האזהרה, כן יעשה האדם שלא יהרהר ולא יסתכל וכו' כמו שאמרו רז"ל (ע"ז כ' ע"ב). והנה הארץ הלזו כיון שהיה בכחה במאמר פיו ית"ש זאת האזהרה שלא להפסיד את הזרע, וכוונתה בשינויה גם כן לזאת האזהרה, על כן יכלה עשות בזה כיון שכבר היתה זאת האזהרה אצלה בכח במאמר פיו ית"ש. וזהו וירא אלקים כי טוב, הדבר הזה ללמוד דעת אל האדם כנ"ל. והנה תתבונן מה שנ"ל כי הגדרים והסייגים אינם נצרכים אלא אחר חטא אדם הראשון שכבר נכנס בו היצר הרע, אבל קודם שנכנס בו יצר הרע אין מן הצורך לסייג, ואדרבה אסור להוסיף על דבריו ית"ש. והנה הארץ הוסיפה על הציווי לסייג, הגם כי אין בה יצר הרע, עם כל זה כיון שעיקר האזהרה אל האדם הוסיפה לסייג. והנה האדם קודם ששמע לעצת הנחש, לא היה מן הצורך לו לגדר ולסייג שלא היה בו יצר הרע, אדרבה אסור להוסיף על מאמרו ית', (רק אחר כך ששמע לעצתה ונכנס בו יצר הרע מן הצורך לו לגדר ולסייג, על כן פורץ גדר ישכנו נחש (קהלת י ח), והבן). והנה חוה כשהוסיפה על הציווי באמרה לא תגעו בו (בראשית ג ג), נתנה מקום למציאת יצר הרע, כיון שגילתה דעתה שצורך לסייג. והנה הסייג שרמזה הארץ, הוא מועיל גם כן אל האדם שנכנס בו יצר הרע, על כן נתקללה הארץ אחר החטא, כי ממנה למדה חוה לעשות סייג, ועל ידי זה נתנה מקום למציאות יצר הרע, אבל כשכבר יש מציאות יצר הרע, מה טוב הדבר ללמד דעת מהארץ הנשמה הלזו לעשות משמרת למשמרת, שלא להפסיד הזרע רק במקום הראוי להנטע, ומכל שכן שלא להפסיד אדם שלם שכבר נברא, ונלמד דעת שלא להפסיד איברי הזרע. וז"ש וירא אלקים כי טוב הדבר בעתיד, שגלוי וידוע היה לפניו ית' שעתיד האדם שיכנס בו יצר הרע, ומן הצורך לסייג: