ישמח משה
או יאמר והיה עקב תשמעון את המשפטים האלה (דברים ז יב). על פי אמרם (ע"ז דף ה'.) אין בן דוד בא עד שיכלה כל הנשמות שבגוף. וידוע דכל הנשמות כלולים בשיעור קומה של אדם הראשון, ולבסוף יתוקנו נשמות שבעקבו, והיינו עקבו מכהה גלגל חמה (ויק"ר כ' ב'), והיינו בעקבות משיח. והנה מפרשים אמרם ז"ל (סנהדרין דף צ"ז:) ובעונינו שרבו יצאו מה שיצאו, ועדיין בן דוד לא בא. ר"ל דמחמת העונות יצאו נשמות ישנות מה שיצאו כבר כי נצטרכו לבוא בגלגול, לכך ועדיין בן דוד לא בא, כי הנשמות האחרונים לא יצאו, והבן. והנה יהי רקיע (בראשית א ו), פירש רש"י (ד"ה יהי) יחזק, והוא לשון חיזוק ותיקון. וכן והיה, כי משמשות כאחד. והיינו והיה עקב, שיתוקן גם עקב תשמעון את המשפטים האלה ושמרתם ועשיתם אותם, ולא תצטרכו לבוא בגלגול, אז יתוקן גם העקב והבן, וכיון שיתוקן הכל יתגלה אור העולם הבא ועין לא ראתה (ישעיה סד ג), שדרשו (ברכות דף ל"ד:) על יין המשומר, דהיינו ששמרו השי"ת כי לא ראוהו עין זולתו והבן, וזה תכלית הכל. והיינו ושמר ה' אלהיך, ר"ל מה ששמר ה' אלהיך הוא יהיה לך והבן, את הברית כי אז יקוים הכל.
בית יעקב על התורה
ואלה תולדות יצחק בן אברהם אברהם הוליד את יצחק. ובזוה"ק (תולדות קלד.) פתח ר' חייא ואמר מי ימלל גבורות ה' ישמיע כל תהלתו (תהלים קו) מולל היינו שמחלק כל דבר לחלקים דקים כדי שיוכל האדם להשיגו, וכדאיתא בזוה"ק (ויחי רמט.) מאי ימלל וכו' אוף הכא לאחזאה מלה קא אתיא, מי ימלל כדכתיב וקטפת מלילות, והפירוש שמחלק הדבר ומקטינו. והיינו דמייתי שם בזוה"ק (קלה.) דכתיב בשלמה (מלכים א ה׳:י״ב) וידבר שלשת אלפים משל, כי משל הוא להקטין הדבר ולהביאו בגדר תפיסת שכל האדם. וזה היה חכמת שלמה המלך ע"ה לדבר על כל דבר שלשת אלפים משל. היינו להכניס הדבר שגבוה מאד לגבול תפיסת האדם. וזה היה מדת יצחק אבינו ע"ה לצמצם את עצמו בחושך שלא יקבל אור השי"ת בפעם אחת שלא יתבטל, כדי שיוכל לעמוד מפני האורהטמבואר בסוד ישרים חג הסוכות אות עו: שכל עסק עבודתו של יצחק אבינו היה תמיד לשחוק היטב את הטובה ולהדק אותה על חלקים קטנים, בכדי שיהיה בכח האדם לקבלה. וזהו דאיתא שם כדכתיב וקטפת מלילות גבורות ה' בגין דסגיאין אינון. כי לקבל השפעות חסדו ית' כמו שהוא, בגודל התפשטות, בלתי גבורות הצמצום, בטובה כזו אין כלל בתפיסת אדם שום הכרה. אולם כשמפרכין את הטובה ומהדקין אותה הדק היטב לחלקים דקים, ומקבלים אותה בצמצומים, אזי יכולים להכיר בה כל תכלית המכוון ממנה. שכל ירידתה לזה העולם הוא רק בשביל ישראל. עיי"ש העניין באריכות. ועיין עוד שם אות נו, עא. תפארת החנוכי על זהר פרשת תולדות (קלה.) ד"ה ועל דא כל העניין שם.. וזהו דאיתא בזוה"ק (תולדות קלד:) ולית לך כל שייפא ושייפא דקיימא בבר נש דלא הוה לקבליה בריה בעלמא. כי השי"ת נתן כחות מדברי תורה אף בברואים, שבכל מדה שהבריאה נבראת ממנה יש לה כח גדול, כדכתיב (איוב ל״ה:י״א) מלפנו מבהמות ארץ ומעוף השמים יחכמנו. ואיתא על זה בש"ס (עירובין ק:) אמר ר' יוחנן אילמלי לא נתנה תורה היינו למדין גזל מנמלה ודרך ארץ מתרנגול, אלא שהם קבועים במדות שלא בדעת והשכל, ולאדם ניתן דעה שיוכל לכלול הכל ולהכניסו בתוכו ולעבוד בכחם את השי"תינתבאר במי השלוח ח"ב מס' ברכות (ח:) ד"ה תניא: שאף מה שנמצא בהם מדות וגוונים טובים, אינם מחמת שנמצא בהם כוונה לשם שמים ורק הוא מוטבע בהם, כדמצינו שיש חוקים טובים גם בבהמות וחיות, כדאיתא בגמ' (עירובין ק:) וכו', כי כל דבר שהוא בתורת מדה ואינו בדעת והשכל בשביל להרבות כבוד שמים, אף שהוא גוון טוב אין בו טוב בשורש, כי כל דבר שהוא בתורת מדה יש בה ההיפך גם כן, כדאיתא בגמ' (חולין סג.) למה נקרא שמה חסידה שעושה חסידות עם חברותיה ומכל מקום היא עוף טמא, כי לפי שהוא בתורת מדה ונמצא בה רחמנות גם על אכזרי, והמרחם על אכזרי נעשה אכזר על רחמני, כדאיתא (מדרש שמואל פרשה יח, ו). ועיין עוד בתפארת החנוכי על זהר פרשת עקב (רבע.) ד"ה והוה מובא לקמן פ' מקץ אות א הערה ג, תפארת יוסף פ' האזינו ד"ה בהנחל [ב], פ' שמיני ד"ה ויאמר.. ולכן נתחלקו לכמה פרטי מדות ונסתרו בהסתרה גדולה, כדי שיוכל האדם להוציא האור מתוך החשך, וכל ההתחלקות הוא ממדת יצחק אבינו שהוא נותן גבולים והסתרות. שכל התחלקות הם מסטרא דגבורה. שביום שני נאמר (בראשית א׳:ו׳) יהי רקיע בתוך המים ויהי מבדיל בין מים למים. ובזוה"ק (שלח קסא.) ילידי הענק מסטרא דגבורה וכו' תמן חמי פליגין סגיאין טמא וטהור אסור ומותר עונשין ואגרין. אלין אינון אורחא דאורייתא דקדוּקי אורייתא. ילידי הענק דאתילידו מסטרא דגבורה, וזהו דאיתא בזוה"ק (תולדות קלה:) (שיר ד) מעין גנים באר מים חיים וכו' מעין גנים דא אברהם באר מים חיים דא יצחק ונוזלים מן לבנון דא יעקב, באר מים חיים דא יצחק, היינו דכתיב (חיי כה) וישב יצחק עם באר לחי ראי. מעין גנים זה אברהם, שממנו התחיל המעין להשפיע לעולם אור חסד השי"ת ממקור לעבודת השי"ת, שמראה שבכל דבר ודבר יש כבוד שמים, כדכתיב (ישעיהו מ״ג:ז׳) כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו וגו'. באר מים חיים דא יצחק, כי באר היא כלי קיבול להחזיק המים שלא יתיישנו, כי יצחק היה אור חוזר שהכיר שאף בחשך יש אור. לכן היה זורע ומוסר הכל להשי"ת, וכל מה שסיגל היה מוסר להשי"ת. וזה נקרא זריעה כדי להוציא אור מתוך החשך. ולכן היה משיג בכל פעם צמיחת אור חדש, כי כלום אדם זורע סאה אלא להוציא כמה כורין, כדאיתא בש"ס (פסחים פז:). כי כל מה שהאדם מחזיר להשי"ת בזה מוסיף צמיחת השפעה חדשהיאמבואר בהרחבה בכמה מקומות עיין בתפארת יוסף חג הסוכות ד"ה ויזרע יצחק [ג]: אמר בזה כבוד אזמו"ר זללה"ה, שמדתו של יצחק נמשל לזריעה. כמו זריעה אשר מי שאין לו הבנה בזריעה, נדמה לו שהזורע מאבד לארץ לגמרי, אבל הזורע בעצמו מאמין היטב שיוצמח מזה הרבה. כי כלום אדם זורע סאה, אלא להוציא ממנו הרבה כורין. והענין בזה כדאיתא בזוה"ק (תולדות קמ"א:) ויקרא אלהים לאור יום דא אברהם וכו' לחשך קרא לילה דא יצחק וכו'. ומדת יצחק הוא מדת גבורה, ומדת גבורה בעוה"ז מרמז על צמצום גדול. ובאמת נצמח ממדה הזאת כל עיקר השפעות וכו'. וזה מורה ויקרא אלהים לאור יום דא אברהם, ולחשך קרא לילה דא יצחק, מורה אשר אחר כל עבודת האדם מכיר אשר יש לו חיבור עם החושך הראשון, אשר רומז על אור גדול, שזה נקרא מצד הבריאה חשך. והיינו שמצד מדת יצחק מכיר אשר מגיע אדם עם עבודתו לאתר דלא אתידע, ומגיע לאור הראשון אשר הוא בלי גבול ובלי תכלית. עיין עוד שם ד"ה ויזרע יצחק [א], [ב]. ועיין הרחבת העניין בתפארת החנוכי על זהר פרשת תולדות (קלו.) ד"ה כיון. סוד ישרים חג הסוכות אות נה, סב, סד.. ונוזלים מן לבנון זה יעקב אבינו, שהוא היה החיים שמחבר שתי המדות יחד:
ישמח משה
במסורה בראשית ברא אלקים וגו' (בראשית א א). אשר ברא אלקים לעשות (בראשית ב ג). אשר ברא אלקים אדם על הארץ (דברים ד לב). להבין זה, נקדים מה דאיתא במדרש תנחומא (והובא ברש"י תהלים קי"ט) בפסוק (תהלים קיט קל) פתח דברך יאיר מבין פתיים (ד"ה פתח), תחלת דברך במעשה בראשית יהי אור (בראשית א ג), מבין פתיים, משם יבינו הכל ויפתחו בדברי תורה. והוא פליאה, דמהיכן יליף משום דפתח באור יפתחו בדברי תורה. ונ"ל על פי מ"ש הנזר הקודש אהא דאיתא במדרש (ב"ר ג' א') רבי יהודה אומר האורה נבראת תחלה, דקשה הא בקרא איפכא כתיב בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ, ואחר כך ויאמר אלקים יהי אור. ומתרץ על פי מ"ש המפרשים דתחלת הבריאה יש מאין לא היה רק במחשבה ולא במאמר, ולאחר שנבראו שמים וארץ ותולדותיהן, אמר להם להוציא כל מה שבכחם אל הפועל באמרו יהי אור, יהי רקיע (בראשית א ו), וכן כולם. ובזה אתי שפיר דבתחלת הבריאה בכח המחשבה נברא העולם קודם שנברא האור, והיינו דכתיב בראשית ברא וגו', אחר כך ויאמר יהי אור, אבל בבריאה על ידי הדבור נברא האור תחלה לפני בריאת שמים וארץ ותולדותיהם בפועל. והיינו דדרש פתח דבריך דיאיר, מפתח פומך דייקא הוי לן נהור, שתחלת דבורו של הקב"ה היה יהי אור, עד כאן דבריו. עוד נקדים הא דאיתא (אבות פ"ג מ"ט) כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו חכמתו מתקיימת וכו', והקשה המדרש שמואל שזה סותר לדברי הלל שאמר (אבות פ"ב מ"ה) אין בור ירא חטא. ומתרץ דבמחשבה בכח צריך שתהיה יראת חטאו קודמת לחכמתו, שיקבל עליו לקיים כל התורה ותרי"ג מצות בלב שלם ונפש חפצה כשידע אותם דרחמנא לבא בעי (זוהר ח"ב קס"ב ע"ב). אמנם הלל דבר על היראה מהחטא בפועל המעשה, שזה אי אפשר שיפעול האדם אם לא שיהיה חכם, שאם אינו יודע מה שהיא חטא, אי אפשר לו להזהר ממנו, לכך אמר אין בור ירא חטא. ובזה יובן מאמר שלמה המלך ע"ה לדעת חכמה ומוסר וגו' (משלי א ג) לקחת מוסר השכל, כלומר צריך שידע החכמה מקודם כדי שאחר כך תביא המוסר שהיא יראת חטא, אבל לקחת בענין הקיחה והקבלה, צריך שיקבל על עצמו מוסר הרומז ליראה, אחר כך השכל שישים על עצמו ללמוד ולהשכיל, עד כאן דבריו.