Musar על בראשית 22:8

והם מכוונת נגד ג' עניינים הנ"ל אשר עליהם יהיה סובב ענין העקידה. כי יש קושיא גדולה ועצומה בענין מעשה העקידה הנקרא (בראשית כב, ו) מאכלת שאוכלין ישראל בזכותה כי רב הוא מאוד, לקח את בנו יחידו הממלא את מקומו לשוחטו בידיו בשביל ציווי המקום ב"ה, וילכו שניהם יחדיו באהבה בשמחה לעשות רצון אבינו שבשמים, ועמד בנסיון הגדול הזה. אמנם כי דייקת שפיר, תמצא בפסוק ובדברי רז"ל שהיה אב ובנו מצדדים ליפטר ממיתה זו. אם בפסוק, כתיב (שם ח) ויאמר אברהם אלהים יראה לו השה, וזה היה תפלה ממנו שימציא הש"י שה במקומו, וסיים אח"כ, ואם לא ימציא לו הש"י שה אזי לעולה בני, מכל מקום התפלל הוא שיעשה לו הש"י נס, ושעל זה אנו אומרים (בסליחות) מי שענה לאברהם אבינו בהר המוריה הוא יעננו כי הוא נענה על תפלתו, וא"כ מהו זה השבח המופלא, הלא אמרו רז"ל (זח"א קמב, א) המוסר עצמו לקדושת השם על מנת שיעשה לו נס כו', ואם נעשה לו נס בוודאי לא נקרא מקדש השם מאחר שכוונתו היה על נס:

וְעַתָּה נֵלֵךְ לִשְׁאָר אָבוֹת, הִנֵּה יִצְחָק אָבִינוּ יָדוּעַ שֶׁהָיָה בְּעֵת הָעֲקֵדָה בֶּן ל"ז, וּבְוַדַּאי אִם לֹא הָיָה מִתְרַצֶּה, לֹא הָיָה אַבְרָהָם הַזָּקֵּן יָכוֹל לְהַכְרִיחוֹ לְעוֹלָה, אֶלָּא וַדַּאי שֶׁבְּרָצוֹן גָּמוּר עָשָׂה יִצְחָק אֶת זֶה, וּכְמוֹ שֶׁמָּצִינוּ שֶׁאָמַר הַכָּתוּב (בראשית כ"ב ח'): "וְיֵלְכוּ שְׁנֵיהֶם יַחְדָּו" בְּלֵב שָׁוֶה. וּמִמַּה שֶׁהָיָה יִצְחָק מִתְרַצֶּה לָזֶה, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה שֶׁלֹּא הָיָה נִמְנָע מִדְּבָרִים קטַנִּים עֲבוּר רְצוֹנוֹ שֶׁל הַקָדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. וְאִם כֵּן אָנוּ, שֶׁזּוֹכְרִין זְכוּתוֹ תָּמִיד, כַּמָּה אָנוּ צְרִיכִין לֵילֵךְ בִּדְרָכָיו, שֶׁלֹּא לְהִמָּנַע מִתּוֹרָה וּמִצְוֹת עֲבוּר שׁוּם דָּבָר.

ואמר שלש פעמים בשנה יראה, יצחק שהיה עולה תמימה ונאמר בו שלש פעמים יראה בעקידה, אלהים יראה לו (בראשית כב, ח), ה' יראה (שם יד), בהר ה' יראה (שם). כנגד הראשון אמר שלשה פעמים יראה את פני האדון, כי יראה לו שהשה לעולה בני כנגד את פני האדון גזירת מלך היא. כנגד השני אמר שלשה פעמים יראה אל פני האדון ה' אלהי ישראל, כי ה' יראה כנגד את פני האדון אלהי ישראל חפץ לראותם מקובצים במקום אחד. כנגד השלישי אמר יראה את פני ה' אלהיך במקום אשר יבחר, דהיינו הר ה'. ובא הרמז בפרשה זו (יב, יג) השמר לך פן תעלה עולותיך בכל מקום אשר תראה, וכן כתיב ביצחק (בראשית כד, ו) השמר לך פן תשיב את בני שמה. וטעם אחד לכלם, כי יצחק עולה תמימה, על כן נאסר לו לילך מארץ ישראל (ב"ר ס"ד, ג):