ליקוטי הלכות
וְזֶה בְּחִינַת כִּי יִהְיֶה רִיב בֵּין אֲנָשִׁים וְנִגְּשׁוּ אֶל הַמִּשְׁפָּט, כִּי הָרִיב שֶׁבֵּין אֲנָשִׁים עַל עִסְקֵי גְּזֵלוֹת. שֶׁזֶּה תּוֹבְעוֹ מָמוֹן וְהוּא מַכְחִישׁוֹ וְרוֹצֶה לְגָזְלוֹ, הוּא בְּחִינַת פְּגַם כֹּחַ מַעֲשֵֹי בְּרֵאשִׁית, כִּי לְפִי כֹּחַ מַעֲשֵֹי בְּרֵאשִׁית שֶׁנִּסְדָּר כָּל אֶחָד עַל מְקוֹמוֹ. וְזֶה הָאָדָם יִהְיֶה לוֹ כָּךְ וְכָךְ מָמוֹן וּנְכָסִים. וְזֶה כָּךְ וְכָךְ הַכֹּל לְפִי סֵדֶר כֹּחַ מַעֲשֵֹי בְּרֵאשִׁית. וּכְשֶׁאֶחָד גּוֹזֵל אֶת חֲבֵרוֹ, הוּא מְשַׁנֶּה סִדְרֵי בְּרֵאשִׁית. נִמְצָא, שֶׁפּוֹגֵם בַּכֹּחַ הַנַּ"ל. וְזֶה בְּחִינַת וּמִיַּד עֹשְׁקֵיהֶם כֹּחַ שֶׁעַל יְדֵי הָעֹשֶׁק וְהַגְּזֵלָה נִפְגָּם הַכֹּחַ, כִּי הַמָּמוֹן וְהַנְּכָסִים נִקְרָא כֹּחַ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב, "כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָֹה לִי אֶת הַחַיִל". וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב, "כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשֹוֹת חָיִל". וּכְשֶׁגּוֹזֵל חֲבֵרוֹ נִפְגָּם הַכֹּחַ כַּנַּ"ל. וְזֶה בְּחִינַת מַה שֶּׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה. כְּדֵי שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ, לִסְטִים אַתֶּם. לְפִיכָךְ כֹּחַ מַעֲשָֹיו הִגִּיד לְעַמּוֹ וְכוּ', כִּי בְּחִינַת כֹּחַ מַעֲשָֹיו הוּא הֵפֶךְ הַגְּזֵלָה וְתִקּוּנָהּ כַּנַּ"ל. וְעַל כֵּן כְּשֶׁאֶחָד גּוֹזֵל אֶת חֲבֵרוֹ וַאֲזַי נִפְגָּם הַכֹּחַ מַעֲשָֹיו כַּנַּ"ל, אֲזַי מִתְעוֹרֵר רִיב לְשׁוֹנוֹת יְמִין שָׁקֶר כַּנַּ"ל, כִּי נַעֲשֶֹה רִיב בֵּינֵיהֶם וְאֶחָד מַכְחִישׁ אֶת חֲבֵרוֹ. וְעַל כֵּן הַתִּקּוּן הוּא, וְנִגְּשׁוּ אֶל הַמִּשְׁפָּט שֶׁהוּא בְּחִינַת סֻכָּה, בִּבְחִינַת וְיַעֲקֹב נָסַע סֻכֹּתָה (בְּרֵאשִׁית לג). וְיַעֲקֹב הוּא בְּחִינַת מִשְׁפָּט בִּבְחִינַת מִשְׁפָּט לֵאלֹקֵי יַעֲקֹב. וּכְמוֹ שֶׁכָּתַב רַבֵּנוּ נֵרוֹ יָאִיר (בְּסִימָן ב) וְעַל יְדֵי הַמִּשְׁפָּט שֶׁהוּא בְּחִינַת יַעֲקֹב, בְּחִינַת סֻכָּה, נִתְתַּקֵּן רִיב לְשׁוֹנוֹת כַּנַּ"ל. וְעַל כֵּן הַמִּשְׁפָּט לִפְנֵי הַיָּחִיד מֻמְחֶה שֶׁנִּסְמַךְ בְּשֵׁם רַבִּי שֶׁהוּא בְּחִינַת אֶרֶץ יִשְֹרָאֵל, כִּי אֵין סְמִיכָה אֶלָּא בְּאֶרֶץ יִשְֹרָאֵל וְעַל יְדֵי זֶה נִתְתַּקֵּן רִיב לְשׁוֹנוֹת כַּנַּ"ל. וְכֵן שְׁלֹשָׁה דַּיָּנִים הֵם גַּם כֵּן בְּחִינַת רַבִּי. כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְעֵיל בְּהִלְכוֹת נְדָרִים, כִּי בִּשְׁלֹשָׁה יִשְֹרְאֵלִים יֵשׁ בְּחִינַת נְקֻדָּה כְּלָלִיּוּת יִשְֹרָאֵל. שֶׁהִיא בְּחִינַת רַבִּי, כִּי מִן הַנְּקֻדָּה כְּלָלִיּוּת מְקַבְּלִין כָּל הַנְּקֻדּוֹת. גַּם שְׁלֹשָׁה דַּיָּנִים הֵם בְּחִינַת יַעֲקֹב שֶׁהוּא בְּחִינַת סֻכָּה כַּנַּ"ל, כִּי יַעֲקֹב בָּחִיר שֶׁבָּאָבוֹת וְכָלוּל מִשְּׁלָשְׁתָּן. וְזֶה שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (שַׁבָּת דַּף י), כָּל דַּיָּן שֶׁדָּן דִּין אֱמֶת נַעֲשֶֹה שֻׁתָּף לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּמַעֲשֵֹי בְּרֵאשִׁית, כִּי עַל יְדֵי הַדִּין וְהַמִּשְׁפָּט נִתְתַּקֵּן כֹּחַ מַעֲשֵֹי בְּרֵאשִׁית. עַל יְדֵי שֶׁמַּצִּילִין עָשׁוּק מִיַּד עוֹשְׁקֵי כֹּחַ כַּנַּ"ל:
ליקוטי מוהר"ן
וּלְפִי הַפְּגָם שֶׁפָּגַם בַּסֻּכָּה כֵּן הוּא נְפִילָתוֹ, וְכֵן נוֹטֵל אֶת הַשֶּׁפַע שֶׁל הַבְּהֵמוֹת, וּכְמוֹ כֵן גּוֹרֵם מִיתוֹת הַבְּהֵמוֹת וְהַחַיּוֹת, וְזֶהוּ בְּחִינַת: וּלְמִקְנֵהוּ עָשָׂה סֻכּוֹת (בראשית ל״ג:י״ז) – כִּי הַסֻּכָּה הוּא בִּשְׁבִיל מִקְנֵהוּ כַּנַּ"ל:
תפארת יוסף
(ב.) סוכה שהיא גבוהה למעלה מעשרים אמה פסולה וכו'. בגמ' מנא הני מילי וכו' רבי זירא אמר מהכא וסוכה תהיה לצל יומם מחורב (ישעיהו ד׳:ו׳) עד עשרים אמה אדם יושב בצל סוכה למעלה מעשרים אמה אין אדם יושב בצל סוכה אלא בצל דפנות וכו' ורבא אמר מהכא בסוכות תשבו שבעת ימים (ויקרא כ״ג:מ״ב) אמרה תורה כל שבעת הימים צא מדירת קבע ושב בדירת עראי עד עשרים אמה אדם עושה דירתו דירת עראי למעלה מעשרים אמה אין אדם עושה דירתו דירת עראי אלא דירת קבע וכו'. הנה ענין סוכה הוא כמו שאמר אזמו"ר הרהגה"ק זללה"ה, שבכל פעם שישראל נוחלין נצחון, היינו בכל פעם שהשי"ת מראה מפורש שחלק ד' עמו יעקב חבל נחלתו, מתעורר עליהם גודל קטרוג מה נשתנו אלו מאלו, ואז הם צריכים לבירורים שיבררו עצמם שמגיע להם זאת בשורת הדין. והבירור הוא מצות סוכה. וכן מצינו אצל יעקב אבינו ע"ה, בשעה שנצח את עשו כתיב (בראשית ל״ג:י״ז) ויעקב נסע סכותה, היינו שאחר הנצחון שנצח את עשו נסע לסוכות, לברר את עצמו שהנצחון מגיע לו בשורת הדין. והענין הוא, כי כן הציב השי"ת שהתקשרות אורו של השי"ת עם הבריאה יהיה ע"י תפיסת אדם, ולזאת הוכרחו כל הדברים שבעולם הזה להיות ע"י צמצומים וגבולים אשר האדם יש לו בהם תפיסה והשגה. ולזאת כל המצות שבתורה הם נכנסים תחת גבולים של עולם שנה נפש. דהיינו במקום ובזמן ובנפש. ומחמת שהם נגבלים בגבול של עוה"ז, יש לו לאדם בהם השגה וידיעה, וכמו שאיתא בש"ס (מגילה ו:) יגעת ומצאת, וכדאיתא במדרש הוי יגע ואכול, וכמו שכתיב (שמות כ״ה:ח׳) ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם, היינו שישראל מפנה מקום בלבו להשראת השכינה, וכל מה שאדם מפנה מקום יותר שישרה בו אור שכינתו כן שורה בו אורו ית' יותר. כי בגבולים ההם יוכל אדם להתיגע בהם ולהכניסם בתפיסתו והשגתו, יען כי הם בגבול ותכלית וגם האדם הוא בגבול ותכלית. ומצד זה היה ראוי שגם השכר אשר ד' יעד לברואיו חלף עבודתם יהיה ג"כ מוגדר ומוגבל, למען יתאם אל הפעולה שהוא בגבול. אבל באמת השכר של השי"ת, שהשי"ת נותן לישראל חלף עבודתם, אינו בגבול ותכלית, מאחר שהוא נותן לאדם מאתו ית' שהוא אין סוף ובלי גבול ובלי תכלית, ממילא שכרו ג"כ בלי גבול ותכלית. לזאת מראה השי"ת לפעמים, כי ההתחברות אשר יש לו עם ישראל הוא למעלה מכל תפיסה ומכל גבול. והשי"ת מראה זאת בין בעולם בין בשנה ובין בנפש, היינו בעולם שזה מורה על מקום, מראה השי"ת שאצל ישראל יש לו התקשרות למעלה מן המקום. וזה מורה בית המקדש, שהיה שם עשר קדושות וגבולים זו למעלה מזו, וזה היה הכל לבושים למקום ארון אשר הוא אינו מן המדה. וכן איתא בש"ס (יומא לט:) בשעה שבנה שלמה את הבית המקדש נטע בו כל מיני מגדים של זהב והיו מוציאין פירות בזמניהן וכו', וזה הכל מורה שהיה שם למעלה מתפיסת זה העולם. וכן בנפש, מראה השי"ת שיש לו התחברות עם ישראל למעלה מן נפש. וזאת הראה השי"ת אצל כהן גדול, כדאיתא בירושלמי על הכתוב (ויקרא טז) וכל אדם לא יהיה באהל מועד בבואו לכפר בקדש וגו', אטו כהן גדול לאו אדם הוא אלא בשעה שהיה נכנס לפני ולפנים היה פניו בוערות כלפידים והיה דומה למלאך ד' צבאות, וזה מורה שהיה לגמרי למעלה מתפיסת זה העולם. וזה דאיתא בש"ס (יומא יט:) שמשביעין את הכה"ג שלא יתקן מבחוץ ויכניס בפנים וכו', היינו שלא יכנס בשום תפיסה מצידו, רק יבטל את הנפש שלו לגמרי. וכן בשנה שזה מורה על זמן, ג"כ מצינו שהתחברות השי"ת עם ישראל הוא למעלה מן הזמן, היינו ביוה"כ, שישראל אינו מקבל חיות מדברים שהמה נגבלים בלבושים של זה העולם, רק מקבל חיות מהשי"ת למעלה מכל סדר של עוה"ז, ואז מראה השי"ת שישראל המה למעלה מן הזמן ולמעלה מכל הגבולים, ורק כי חלק ד' עמו, ועל זה מתעורר קטרוג עליהם מה נשתנו אלו מאלו כמבואר לעיל, הלא גם הם לא בפעולתם השיגו זאת, רק מה שהשי"ת מופיע להם, ומה הבדל ביניהם ובין האומות, ואז נצרכו ישראל לבירורים. והבירור הוא מצות סוכה, כמו שלעתיד יהיה ג"כ הבירור מצות סוכה, כמו שאיתא בש"ס (עבודה זרה ג.) שיאמרו העכו"ם תנה לנו מראש ונעשנה, והקב"ה משיב להם מצוה קלה יש לי וסוכה שמה, והקב"ה מוציא חמה מנרתיקה מיד כל אחד בועט בסוכתו ויוצא, ופריך הגמ' הלא גם לנו פטור, כי המצטער פטור מן הסוכה, ומתרץ הגמ' מיהו בעוטי לא מבעטי אינהו בעוטי מבעטי. ובזה מבררים עצמם ישראל, כי מבטלים כל דעתם ותפיסתם נגד רצונו ית', כי אין להם שום דעה נגד השי"ת. ואם בתחלה היה רצונו ית' שיעשה סוכה עשה, וכעת רצונו שיצא יוצא. אך לא כן האומות, באם ימצא אצלם גוון של עבודה, היינו כי כן השיגו בתפיסתם ודעתם דעה. ואם יראה השי"ת להם, כי זאת אינו רצונו יתקצפו ויבעטו, שרוצים שהשי"ת ינהג כמו שהם מבינים בתפיסתם ודעתם, ולא ירצו להכנע מפני רצון השי"ת. שאני ישראל שמראים בזה שמצידם אין להם כלום רק מה שהשי"ת נותן להם, ואם יראו כי באמת ממלאים רצון השי"ת יעשו זאת, ואם יראו שרצון השי"ת בהיפכו יכנעו מפני רצונו ית'. ומחמת שישראל מברר עצמו בזאת המצוה שיוצא מדירת קבע ויושב בדירת עראי, היינו שנתמשך אחר רצונו ית' למעלה מדעתו, לזה שורת הדין הוא שגם השכר אשר השי"ת נותן לבני ישראל הוא ג"כ בלי גבול ובלי תכלית, שמחמת שמראים ישראל בזה הבירור שגם עבודה של ישראל הוא ג"כ בלי גבול, לזה נתברר, כי חלק ד' עמו יעקב חבל נחלתו: