ישמח משה
ויאמר ישראל אל יוסף וגו' והיה אלקים עמכם והשיב אתכם אל ארץ אבותיכם (בראשית מח כא), ואני נתתי לך שכם אחד וגו' (בראשית מח כב). עיין רש"י (ד"ה בחרבי) שפירש שכם אחת היא הבכורה וכו'. ויש להבין המשך הפסוקים. ועוד קשה הלא נתתי לשון עבר, והיה ראוי לומר ואני נותן, ואם באמת כבר נתן לו הבכורה כמו דמשמע בדברי הימים (א' ה א) דכתיב ובחללו יצועי אביו וגו', משמע דאז ניתן לו הבכורה, וזה היה קודם מכירת יוסף כמו שמבואר בפרשת וישלח (בראשית לה כב) ויהי בשכון ישראל בארץ ההוא וגו', עיין שם. וגם הלא כבר אמרו רז"ל (ב"ר פ"ד י"ט) שבשעת מכירה כבר עסק ראובן בשקו ובתעניתו על חילול יציעו, ובהדיא אמרינן במסכת ברכות (דף ז':) ואלו ראובן אף על גב דבעל כרחו שקליה מראובן לבכורתו שנאמר ובחללו וכו', אפילו הכי לא אקנא ביה, שנאמר (בראשית לז כא) וישמע ראובן וכו', עד כאן. אלמא דאז כבר ניתן הבכורה ליוסף, דאם לא כן מה רבותא דלא אקנא ביה אז, וזה ברור ודו"ק. ואם כן קשה מה ענינו לכאן כיון שכבר ניתן לו הבכורה מאז קודם מכירתו, והיא קושיא עצומה לדעתי. לכן נראה דהא יש להבין הלא בדברי הימים מבואר דמשום חילול יצועו של ראובן ניתן הבכורה ליוסף, ואלו (במסכת ב"ב דף קכ"ג.) מבואר דניתן הבכורה ליוסף משום דמחשבתו של יעקב היה על רחל, ובפסוק (בראשית מח ד) ויאמר הנני מפרך וגו', עיין רש"י (ד"ה ונתתיך), מבואר דהיה על ידי מתנה מאחר שלמדו השי"ת שעתיד אחד מבניו לחלק. ונ"ל דודאי משום דהיה מחשבתו ברחל, אין הדין נותן שיהיה יוסף הבכור, אך כיון דנדחה ראובן מחמת חילול יציעו משום קנס, אם כן כבר נמסרה הבכורה ליעקב ליתנה לפי דעתו, וכמו שכתב הט"ז ביו"ד סי' קט"ז כיון דכתיב יהיה, וכתיב לכם, הרי מסרו הכתוב לחכמים וכו', הכי נמי נמסר נתינת הבכורה ליעקב, וטעמו של יעקב שנתנה ליוסף דוקא, הוא משום הא דמפרש בב"ב ודו"ק. ועל פי זה אתי שפיר הכל, דאמירת השי"ת היה סתום כעין ידיעה דאינה מתגלית לבטל הבחירה, וכשבלבל ראובן יצועי, הבין יעקב שזה כונת השי"ת דראובן יסתלק על ידי קנס, ואחד יתחלק לשנים במקומו, וכיון שסתם הרי תלה בדעת יעקב, וראה דעתו דיוסף ראוי לכך יותר משום שמחשבתו היה ברחל, ודו"ק היטב וזה ברור. ועל פי זה אתי שפיר דלא תקשה הלא כבר עשה ראובן תשובה, ולמה ענשו יעקב. דהא ניטלה תיכף כששמע ישראל, ואף דאחר כך עשה תשובה, כבר זכה יוסף במתנתו, ודו"ק. והנה אז בימי יוסף עדיין לא נגלה שיהיה שיעבוד וגלות במצרים רק גדולה ומלכות, ובעת שירצו יחזרו, רק יעקב ידע מאמרו אנכי ארד עמך וגו' (בראשית מו ד), ורמזה לבניו כאן באמרו והיה אלקים עמכם וגו', שפירושו והיה עמכם בגלות ועיין ברמב"ן, מזה הבינו דיהיה גלות ושעבוד, ובעל כרחם יהיו כאן עד יום פקדו אותם, והנה חישב יעקב דלפי זה יהיה בלבו של יוסף עליו דמה שנתן לו הבכורה היא לרעה, דיצטרך ליתן פי שנים בהשטר חוב, כמו ששלחו אל מל אדום שטר חוב היה על שנינו (במ"ר פי"ט ט"ו), וכדתנן פרק יש נוחלין (ב"ב) דף קכ"ד (ע"א) יצא עליהם שטר חוב, בכור נותן פי שנים, ויהיה לזרעו שיעבוד כפול משל אחרים, ועיין בהרא"ש פרק קמא דב"ק (דק) [דף] ט' בשם ר' יהודאי גאון, וז"ל: והאי דקתני בפרק יש נוחלין בכור נותן פי שנים, דינא קמשמע לן דמחייב לפרוע פי שנים בחובת אביו כפי מה שנטל, דלא תימא מתנה הוא דיהיב ליה רחמנא, ולענין פירעון חובת אביהן לא יהיה אלא כאחד מן האחין וכו', עיין שם. וזה שאמר ואני נתתי לך שכם וגו', דהיינו במתנה כמו דקיימא לן דאתן ונתתי לשון מתנה הוא, ואם כן הרי בעל חוב אינו גובה מן מקבל מתנה, כל זמן שיכול לגבות משל יורשים, דמקבל מתנה כלקוחות דמי, וזה מדין תורה, ואף דתנן (כתובות צ"ה ע"ב) אין נפרעין מנכסים משועבדים וכו' מפני תיקון העולם, היינו דאפילו הן זיבורית ושיעבודן ביד לקוחות, אז צריך לתיקון העולם, ודו"ק. עוד י"ל על מה שאמר ואני נתתי בלשון מתנה, דבזה לא הוי העברת נחלה, וק"ל.
קדושת לוי
בפסוק וילך ראובן כו' (בראשית לה, כב) ותאמר אלי תבוא כי שכור שכרתיך בדודאי בני כו' וישמע אלהים כו' ותאמר נתן אלהים שכרי אשר נתתי שפחתי לאישי ותקרא שמו יששכר. ויש כאן דקדוק למה קראה שמו יששכר על השכר שנתנה שפחתה לאישה הלא השכר הוא בעבור דודאי בנה כנאמר לעיל כי שכור שכרתיך בדודאי בני. ועיין ברש"י וישמע אלהים אל לאה, שהיתה מתאוה להרבות שבטים, כי הנה עיקר כוונת אמנו לאה הצדיקת כדי להרבות שבטים ולא בשביל התאוה שלה חס ושלום תאות הגשמיות ולכך שכרה את יעקב בדודאי בנה. והנה מי יברר אם היה מכוונת אמנו בשביל זה בכדי להרבות שבטים ולא בשביל התענוג שלה. והתשובה הוא, כי אשה המתאוה לבעל מחמת תאות גופניות כשהבעל נושא עוד אשה היא מצירה על זה ולזה נקראה בגמרא אשה צרה לחברתה, כי אשה המתאות לבעל מחמת תאוה שלה אינה רוצה שישא הבעל עוד אשה. והנה אמנו לאה הצדיקת שכרה את יעקב שישכב עמה בלילה הוא בודאי רצונה היה להרבות שבטים לא מחמת איזה תאוה חס ושלום ומי יבחין אם זה היתה כוונתה. על זה מפרש הפסוק ותאמר לאה נתן אלהים שכרי אשר נתתי שפחתי לאישי, ומזה יבורר שכוונת אמנו הצדיקת היה במה ששכרה את יעקב בדודאי בנה לא חס ושלום מחמת תאותה תאות הגוף שלה רק בכדי להרבות שבטים, כי אם חס ושלום היתה רצונה מחמת תאות עולם הזה שלה לא היתה נותנת שפחתה לאישה להיות עוד לאשה לפחות מתאותה ונמצא בזה שנתנה שפחתה לאשה מבורר כוונתה ששכרה ליעקב בדודאי בנה בכדי להרבות שבטים: