Chasidut על ויקרא 16:2

או יאמר והיה עקב תשמעון את המשפטים האלה ושמרתם ועשיתם אותם (דברים ז יב). בדרך המוסר, כי איתא במדרש (דב"ר פ"ג א') שכרו בעקב, כלומר באחרונה, וכן פירש האב"ע כמו לעולם עקב (תהלים קיט קיב). ועל דרך זה נ"ל על פי שכתב האלשיך בתהלים סי' ט"ו בפסוק (תהלים טו ד) נבזה בעיניו נמאס וכו', כי אף שהוא שפל, מקפידין עליו ליקח ממנו דין וחשבון. וגם מ"ש האלשיך בפרשת אחרי (ויקרא טז ב) כי בענן אראה וכו', עיין שם דדין וחשבון (אבות פ"ג מ"א), היינו כמו שאמרו רז"ל שמלמדין אותו כל התורה, ושואלין לו דין העבירות ועונשין, ואחר כך מזכירין לו שעבר עליהם, עיין שם. עוד שם עתיד אתה בגופך ונפשך, על פי הרכבת חיגר על הסומא וכו' (סנהדרין צ"א ע"א), עיין שם. והנה מפרשין על פי זה (תהלים קמו ד) תצא רוחו ישוב לאדמתו ביום ההוא וכו', כלומר גם אחר שתצא רוחו ונשמתו, שוב ישוב לאדמתו היינו גופו, כמו שדרשו (סנהדרין צ"א ע"ב) ואל הארץ לדין (תהלים נ ד), זה הגוף, ושוב אין לו שום טענה ומענה, וזה ביום ההוא אבדו עשתנותיו. והנה בעוד האדם חי, יש התחברות לגופו ונפשו שחברן היוצר ונחשבין לאחד, מה שאין כן אחר המות שאם מרכיבין, היינו רק לקבל עונשן, אבל אין להם חיבור בעצם, רק לרוכב דמי כמו שהוא במשל שהוא איש על איש. ועוד נקדים כמו שהוא בזכירת האדם את עצמו שיזכור ראשיתו ואחריתו דהיינו לפנים ולאחור, הכי נמי בענין מתן תורה ראוי לזכור מה לפנים יום אשר עמדת בחורב (דברים ד י), ולדמות בכל יום כאלו עמידה זו היה היום, כמו שנאמר (דברים ו ו) (היום) על לבבך. הכי נמי ראוי לזכור שמיעת התורה שישמע אחר הפרדו, וידמה שהוא עכשיו, ואלו יצויר אז השמיעה והעשיה ודאי היה עושה בלב שלם, הכי נמי ידמה עצמו שהוא עכשיו כן, ואף על פי כן הוא עת העשיה, וכשיעשה בבחינה זו ודאי יעשה על השלימות. ועל פי זה יתבארו הפסוקים, דפרשת ואתחנן מסיים (דברים ז יא) ושמרת את המצוה וכו' אשר אנכי מצוך היום לעשותם, ר"ל כמו שדרשו (ספרי ואתחנן ו' ו') מצוך היום, בכל יום ויום יהיה בעיניך כחדשים, דהיינו כאלו צוך היום. ובזה מדוקדק תיבת לעשותם כו', הצווי שלפנים היינו לעשותם, ולכך קרוי ציוה, מה שאין כן השמיעה דלאחר כך בעולם עליון אינו לעשותם, רק לידע כי הוא שופט צדק, ולכך רק שמיעת החקים יקרא, והבן. ולזה אמר והיה עקב תשמעון, ר"ל מה שתשמעון בסוף את המשפטים, יהיה גם כן כן שכל יום יהיה בעיניך כאלו הוא היום הזה, ולכך נאמר כאן בלשון רבים, לפי שאז הגוף והנפש נחשב לשנים, ושמרתם ועשיתם אותם בבחינה זו והבן, ולכך נאמר בלשון רבים, וכשתעשה כן אז ושמר לך, והבן.

וידבר וכו' בקרבתם לפני י"י וכו' (ויקרא טז א), ויאמר י"י וכו' (ויקרא טז ב). הנה בפסוק הראשון לא פירש מה היה הדבור למשה, ואם הוא מה שיצוה לאהרן, הנה זה אמירה בפני עצמו בפסוק ב'. ונראה דזה הוא הקדמה וטעם למשה אדונינו סיבת המצוה שיצוה לאהרן שלא יבוא בכל עת וכו', שלא יחשוב משה שח"ו איזה שמץ נמצא באהרן שאינו ראוי לגשת אל הקודש כי אם ביום המקודש שנתכפר העון. לזה הקדים הש"י דבורו למשה אחרי מות שני בני אהרן, ומה היה הדבור הוא שהודיעו הש"י סיבת מיתתם הוא בקרבתם לפני י"י וכו', היינו שנתקרבו מאוד אל פני י"י ונתבטלו ממציאתם מרוב השגתם וחשקם להדבק במקורם, וגעלה נפשם את בשרם ונדבקו בקונם (עיין באור החיים), ומזה הבין משה אדונינו דסיבת המניעה לאהרן מגשת בכל עת אל הקודש הוא לבל יתבטל ממציאותו מרוב תשוקתו, רק ביום המקודש שישנו בו תוספת [נשמה יתירה מבחינת] חיה, ויש בו כח לסבול בהירות יותר ולעמוד בהיכל ולא יתבטל, והבן כי קצרתי:

וזהו "דבר אל אהרן אחיך" רצה לומר שהוא אחיך, ורוצה במעשים טובים ויקבל תוכחה ממך, וכה תאמר אליו "ואל יבא בכל עת אל הקודש מבית לפרוכת" פירוש, אם הוא אדם כזה שיש לו כל מיני עיתים לטובה ולרעה, שלפעמים עושה מעשים טובים ולפעמים להיפך, שנכשל חס ושלום לפעמים בעבירה, האדם כזה "אל יבא בכל עת אל הקדש" שאל יכניס עצמו בסודות עליונים, "אשר מבית לפרוכת" פירוש כיון שעשה לעצמו מסך המבדיל בינו ובין הקדושה, לא יכנס בסודות עליונים מיד, רק מתחילה ישוב מעבירות שבידו בתשובה ויתחרט מאד.