Chasidut על משלי 12:25

אכן להבין ענין אומרם ז"ל תפילת ערבית רשות, ומדוע תפלה שתיקן מובחר שבאבות יהיה רשות, דבר זה צריך להסביר ואז יובנו כל הפסוקים והמאמרים שהתחלנו. נקדים בביאור מש"ה (משלי יב, כה) דאגה בלב איש ישחנה ודרשו רז"ל (יומא ע"ה.) ישיחנה לאחרים או יסיחנה מדעתו. והוא תמוה, כי כל הכתוב לחיים בתנ"ך או בתורה שבע"פ הכל הוא רק ענין עבודת ה', ומה זאת יהיה כתוב בפסוק איך ישית עצות בנפשו האיש אשר לו דאגה, ונבאר כי הוא ענין עמוק ועצה ושכל לעבודת הש"י. הנה בפרשיות הקודמות כתבנו איך השער להכל הוא יראת שמים ומתוכה נכנס אל דיבור שהדיבור הוא ג"כ במדת המלכות למעלה מהיראה, ולכן נקרא תפלה דברים העומדים ברומו של עולם, ואח"כ נכנס משם למדריגות העליונים, משא"כ מה שעושה בלתי אם ימשיך על עצמו יראה אין זה כלום ונעשה מצד חיצונים וע"ש באורך.

ר' ברכיה פתח (משלי יז כו) גם ענוש לצדיק לא טוב, אמר הקב"ה אף על פי שענשתי את אהרן ולקחתי שני בניו ממנו, לא טוב אלא להכות נדיבים על יושר, הה"ד אחר"י וכו', תניא רבי אליעזר אומר וכו' (ויק"ר פ"כ ו'). בא גם כן לתרץ ולפרש הדיבור מה הוא ומפרשו בדבר נחמד, והוא על פי מה שפירשנו דאגה בלב איש ישיחנה (משלי יב כה). ופירשו רז"ל (יומא ע"ה ע"א) ישיחנה לאחרים. והנה מה בצע בזה. ופירשנו דהנה הצור תמים פעלו וחלילה לא יעות משפט, והנה אם חטא אדם וראוי לקבל עונש בחטאו בין בגופו בין בממונו, הנה יגיע צער גדול גם לבניו ח"ו גם לאביו ואמו גם לאחיו ואחוזת מריעיו, והנה הגם שהעונש אינו שוה בכל, כי כל הקרוב קרוב מצטער ביותר, וכפי הרחקות נתמעט הצער, עם כל זה לכל אחד מגיע איזה צער. והנה אם האדם שנענש חטא, מה חטאו האנשים המקורבים שמגיע גם להם צער שמצטערים בצערו, וחלילה לומר שיתענשו בלא משפט. אלא על כרחך הכל אמת והכל בדין, דדנין באותו העת את כל האנשים המקורבין והאוהבים, ומגיע לכל אחד כפי הדין כל כך צער, ומעניש הש"י את האדם הנענש, ועל ידי זה מקבל כל אחד כפי הצער המגיע לו בעברו חטא שחטא בעצמו. ובאם היה בחבורה הלזו אפילו איש אחד שאינו ראוי לקבל הצער, ממילא ינצל גם האיש החוטא מהעונש הקבוע לו בגוף וממון, כי בהכרח יצטער גם חבירו ואחיו בצערו, וחבירו הוא צדיק ואינו ראוי לעונש וצער, וחלילה הש"י לא יעות משפט, טוביה חטא וכו' (פסחים קי"ג ע"ב), עד אשר חלילה ימצא עוולתו גם בחבירו וראוי ח"ו להצטער גם כן, כאן מצא בעל חוב לגבות את חובו מהחוטא הראשון אשר נגזר עליו להתענש, רק שהדין היה מסולק בעבור האיש הצדיק שמצטער בצערו של זה. וז"ש דאגה בלב איש ישיחנה לאחרים, כי פן ימצא איש כזה שיצטער בצערו והוא אינו ראוי לעונש, ממילא יסולקו היסורין גם מהאיש הזה, הבן הדבר. (ומצאתי אחר כך כעין דברינו אלה בדברי מהר"מ חאגיז בברכת הגומל וכו', הלא היא כתובה אצלינו בספר אגרא דפרקא). ולפי זה דבר גדול דיבר לנו ר' ברכיה בפתיחתו לו, דהוקשה לו גם כן מהו הדיבור הנאמר בפסוק ראשון, ופתח לה מהאי קרא גם ענוש לצדיק לא טוב להכות נדיבים על יושר, דקשה מהו ג"ם, ועל מה קאי וג"ם (נמחק איזה תיבה). גם פתח בצדיק וסיים בנדיבים. ומפרשו גם ענוש לצדיק לא טוב, שהש"י אומר שאפילו בצירוף דבר אחר, דהיינו אפילו אינו מעניש את הצדיק בעצמו, רק להענישו בדרך ג"ם היינו בצירוף כשיענוש הש"י את אדם אחר, והצדיק יהיה לו ג"ם כן צער, גם זה לא טוב להעניש את הצדיק שאינו ראוי, וממילא יסולק הדין גם מהאדם החוטא, רק להכות הנדיבים (היינו מרבית המון הנדיבים, המתנדבים להצטער בצרת אוהבם וקרובם שהוא רק נדיבות, דהצער אינו מגיע לגופם), הנה הש"י מכה את הנדיבים הללו גם כן על יושר, שדנין אותם אם גם הם ראויים להצטער כל כך, כ"א לפי הצער המגיע ח"ו במדה ומשקל. והנה גם בכאן נאמר (דברים ט כ) ובאהרן התאנף י"י וכו'. ודרשו חז"ל (ויק"ר פ"י ה') אין השמדה אלא כו', ואתפלל גם בעד אהרן ותפלה עושה מחצה, וניצלו אלעזר ואיתמר. הנה נגזר עונש על אהרן שימותו נדב ואביהו, הנה הגם שהיה אהרן ראוי לעונש הזה, כיון שלא היו נדב ואביהו ראויין לעונש חלילה, הש"י לא יעות משפט, הנה ניצל אז גם אהרן מהעונש, עד אשר בא העת והזמן שנמצא עוולתה גם בהם, כאן מצא בעל חוב לגבות את חובו. וז"ש אמר הקב"ה אף על פי שענשתי את אהרן ולקחתי שני בניו ממנו, היינו שכבר נגזר כן בגבהי מרומים ונכתב בספר והוה כאלו כבר נלקחו, עם כל זה לא טוב הדבר שיתענשו הם על מגן, אלא להכות נדיבים על יושר, דהיינו כאשר נמצא עוולתה גם בהם שיהיו ראויים לעונש, על כן לא מתו תיכף אחר מעשה העגל, הגם שנגזר הדבר על אהרן, אבל להיות שהם לא היו ראויים לזה נתעכב הדבר, הה"ד אחרי מות וכו', רצ"ל שהודיע הש"י דבר זה למשה, וא"ל אחרי מות שני בני אהרן מופלג ורחוק היה מיתת בני אהרן, הגם שכבר נגזר הדבר על אהרן, עם כל זה מופלג היה הדבר עד אשר בקרבתם לפני י"י וימותו, מה שאין כן קודם לכן לא היו הם ראויים לעונש, ופליגי אחר כך מה היה חטאם כמבואר תניא רבי אליעזר אומר וכו', ידידי אם תתבונן בזה תנשק ידי החכמים ותראה דבריהם מופלאים בחכמה ברוך שבחר בהם ובמשנתם:

גם יאמר הכתוב ידבר נא עבדך דבר באזני אדני ואל יחר אפך וגו'. כי הרב הרמ"א ז"ל כתב בפירוש הפסוק (שמות ל"ב, י"ד) וינחם ה' על הרעה אשר דיבר לעשות לעמו כי החכם שלמה המלך ע"ה אמר (משלי י"ב, כ"ה) דאגה בלב איש ישחנה ואמרו חז"ל (יומא ע"ה.) ישיחנה לאחרים כי כאשר יגיד האדם צרתו ודאגתו אשר בלבבו משפה ולחוץ יקיל הדאגה מן הלב מה שאין כן כשמונח הדאגה בלב אז צרתו צרה שיכאיב לבבו מאוד. ועל כן אנו רואין לפעמים כאשר אחד יכעס על חבירו למאוד ורוצה לעונשו לנקום בו במכות ופצעים וכדומה ואז כאשר יבוא האיש אליו וזה מדבר לו בכל כוחו כי כה יעשה לו וכה יוסיף לענוש אותו, בזה הדיבור יקיל האף מאתו וינוח רוגזו וכעסו כי הוציאו משפה ולחוץ. והנה מלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיע כאומרם ז"ל (ברכות נ"ח.), אשר להבדיל באלף אלפים הבדלות וכו' בבוראנו יתברך שמו במה שחרה אפו על עמו וחפץ לכלותם נתן עצה בלבבו ודיבר דברו לפני משה ואמר הניחה לי ויחר אפי בהם ואכלם וגו' ובזה אשר דיבר דברו באף ובחימה כביכול נח רוגזו והוקל אפו וניחם על הרעה וזה אומרו וינחם ה' על הרעה אשר דיבר לעשות לעמו בזה אשר דיבר דברו משפה ולחוץ כביכול לעשות לעמו בזה ניחם על הרעה כאמור עד כאן דבריו. וכמו כן כאן בּדַבּר יהודה עם יוסף אמר לו כדברים האלה, ידבר נא עבדך דבר באזני אדוני כלומר אדבר נא דברי באזניך ואז אפשר אשיחה וירוח לי ואל יחר אפך בעבדך כלומר לבל יחרה בי האף שלך במה שאתה מתכעס עלינו כי אם זה יחרה בי בחזקת לבי אז כי כמוך כפרעה שאהרוג אותך ואת אדוניך כמאמר חז"ל (בראשית רבה צ"ג, ו'). ועל כן אדבר נא דאגת לבבי אוכיחך ואערכה לעיניך בכדי שעל ידי זה ינוח כעסו בדברו את הדברים האלה להשיב חמתי מהשחית כי כבר נכנסה אהבתך בלבי מעת ששתו וישכרו עמו וישא משאת מאת פניו אליהם ועל כן אשיחה להתווכח עמך ויצא לבי בזה מלעשות מעשה הרע. ומתחיל בויכוח ואומר אדני שאל את עבדיו וגו'.