Chasidut על שמות 11:7

וישב יעקב וגו' (בראשית לז א). פירש רש"י (ד"ה אלה) בקש יעקב לישב בשלוה, קפץ עליו רוגזו של יוסף. והנה הדברים צריכים ביאור. וגם לישב הדקדוק העצום מאי רוגזו של יוסף, צערו של יוסף ראוי לומר. והנ"ל בזה על פי שידוע (מגילה י"ז ע"א) שהיה על יעקב חוב כיבוד אב שחיסר. והנה ידוע מגמרא מנחות (דף מ"א ע"א) בהא דאמר ליה מלאכא לר' קטינא סדינא בקייטא וכו', עיין שם דמבואר משטחיית פשט לשון הגמרא דעל ביטול עשה לא מענשינן רק בעידן ריתחא. והנה ידוע דיוסף היה מסלסל בשערו כאמרם ז"ל (ב"ר פ"ד ז') על הפסוק (בראשית לז ב) והוא נער וגו', והוא מבואר במסכת נזיר (דף ד' ע"ב) במאמר שמעון הצדיק שם ופחז יצרי עלי וכו', מפני מה אתה מתגאה וכו', המבואר משם דהסלסול ביופי הוא ענף מגאוה. ונ"ל שזה הוא הפירוש של ופחז יצרי, שמיהר להביאני לידי גאוה, ולא כפירוש רש"י (ד"ה ופחז) לידי הרהור, דמאי ענין מתגאה וכו'. וזה שאמר ובקש לטורדני מן העולם, היינו לפי שהגאוה היא אבי אבות הטומאה ומוליד תולדות הטומאה הרבה, וזה ידוע ומבואר שהסלסול ביופי הוא על אחת משני פנים, או לחמדת עבירה, או לגאה וגאון. והנה ביוסף שהיה שומר הברית, בודאי לא היה לחמדת עבירה ח"ו, רק ענף מן הגאוה, והנה אמרו רז"ל כל המתגאה מרבה חמה, וכבר איתמר ביה משמיה דהגאון מו"ה העשל זצוק"ל על פי דפליגי (סוטה ה' ע"א) בתועבת ה' כל גבה לב (משלי טז ה), אם כל, כלו משמע אבל מעט שפיר דמי, או כל דהוא משמע ולא מינה ולא מקצתה. והנה נאמר (תהלים עח לח) ולא יעיר כל חמתו, ואם כן המתגאה לפי שיטתו דמותר לו לאדם להתנהג את עצמו בדרך גאוה קצת, דכל כל משמע אבל מקצת שרי כנ"ל, ממילא מרבה חמה, דלפי פירושו דתיבת כל כלו משמע, אם כן ולא יעיר כל חמתו נמי כלו משמע, והבן עד כאן. ועל פי זה יתבאר פירוש רש"י הנ"ל בקש יעקב לישב בשלוה, ר"ל להתקיים (כמו שפירש הרמב"ם במורה נבוכים בפסוק (תהלים כט י), ה' למבול ישב) על ידי השלוה שהיא היפך עידן ריתחא, ולא יהיה נענש על ביטולו מצות עשה של כיבוד אביו כנ"ל. קפץ עליו רוגזו של יוסף, דהיינו הרוגז שנתעורר על ידי יוסף שהיה מסלסל, ועל ידי קצת גאותו הרבה חמה כנ"ל, וממילא נענש יעקב על שביטל כיבוד כאמרם, ולכך נענש בסיבת יוסף דוקא שהוא עורר הרוגז וסדנא בסדניה יתיב, והבן כי נכון הוא בס"ד. עוד יתבאר ביקש יעקב לישב בשלוה וכו', על פי המדרש (ב"ר פ"ד ה') וישב יעקב, אמר ר' חוניא משל לאחד שהיה מהלך בדרך וראה כת של כלבים, הלך וישב לו ביניהם. הרי דעשו ואלופיו נמשלו לכלבים, לכך הישיבה ביניהם הוא סגולה להנצל. ועל דרך זה אף אנו נאמר באופן אחר, דהלא אמרו רז"ל בפסחים (דף קי"ח.) אמר רב ששת אמר רבי אלעזר בן עזריה כל המספר לשון הרע ראוי להשליכו לכלבים, קרי ביה לא תשיא וכו' (שמות כג א). והנה ידיעת הפכים בשוה כל הנזהר מזה ניצל, ולכך ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו בצאתם ממצרים (שמות יא ז), שהרי אמרו רז"ל (ויק"ר ל"ב ה') שלא היה בהם דלטורין. ועל פי זה נ"ל לפרש הפסוק (תהלים כב יז-יח) כי סבבוני כלבים וגו', בדרך של הדן ידין ובאופן אחר, כי כתבו הספרי מוסר אם אתה רוצה לספר בגנות חבירך, תספר גנות עצמך. והיינו כי סבבוני כלבים וגו', (תהלים כב יח) אספר כל עצמותי, ר"ל כל העצמות שלי באמת כפי מה שאני הוא בעצם ולא בחבירי, המה יביטו יראו בי ולא יזיקוני. וכן פירשו (תהלים קה ב) שירו לו וגו' שיחו בכל נפלאותיו, ולא בשבח בני אדם, שמתוך שבחו בא לידי גנותו (ערכין ט"ז ע"א). והשתא מקיימין הקרא כמשמעו שירו לו זמרו לו אז שיחו, כי בעוה"ר משיחין בפסוקי דזמרה. וגם בכל נפלאותיו, ר"ל גם בתפלת שמונה עשרה שמספרין גבורות ה' ונפלאותיו איך שמוריד גשמים וטללים, ומחיה מתים, ורופא חולים, ומברך השנים, ומבקץ נדחי ישראל, ומכרית המינים, ובונה ירושלים, ושומע תפלה, ומספרים איך שעושה בכל יום ובכל עת ניסים ונפלאות הגדולים עמנו, והם מדברים אז דברים בטלים אוי לאותה בושה אוי לאותה כלימה, מורדים ופושעים בהיכל מלך, אין זה אלא כפירה סוררה אין אלקים כל מזימותיו ח"ו. ונחזור לענינינו דלפי שלא היה בהם דלטורין, לא יחרץ כלב לשונו, ולכך אמרו חכמי האמת שמסור מתגלגל בכלב, שעיקר מספר לשון הרע שמוסר ממון על ידי לשונו הרע, לכך נשלך לשונו לכלבים, כי המספר לשון הרע בישראל לא גזלו בזה אלא מצער, אבל בזה שמוסר ממון על ידי לשונו הרע וקבע את קובעיהם נפש כתיב (משלי כב כג), ולכך נשמתו נשלך לכלבים, ובאמת כל הגוזל לישראל, הוי גוזל נפשו שלא יכול לעבוד ה' על ידי זה, ובפרט בעת הדוחק כעת. והיינו בקש יעקב לישב בשלוה, כיון שנתירא מן הכלבים כנ"ל, בקש לישב שלא יהיה בהן דלטורין ואזי לא יחוש להם, וכמו שאמרו רז"ל (תנחומא נצבים סי' א') אלמלא היו ישראל באגודה אחת, אין כל אומה ולשון יכולה לשלוט בהן, והוא מובן לפי דברינו דידוע מהזוהר (ח"ב קכ"א ע"ב) דגרמי לכלבי אתמסר, אילין אומין עובדי כוכבים ומזלות, קפץ עליו רוגזו של יוסף שסיפר דיבה, ולכך שלטו בו מדינים וישמעאלים, ודו"ק. ועל פי זה תבין דלמה בגלות מצרים אמרו בשביל שלא היה בהן דלטורים, ובגלות זה אמרו רז"ל (בסנהדרין דף צ"ז.) אין בן דוד בא עד שירבה המסורת בישראל. והנ"ל בדרך אמת על פי דקיימא לן (יור"ד סי' ב' ס"ט) מסור הרי הוא כמומר לכל התורה ויצא מכלל ישראל, והנה ידוע החילוק שבין גאולת מצרים לגאולתינו שיהיה במהרה בימינו, כי אז לא היה נשלם התיקון לגמרי וגם ערב רב עלה אתם (שמות יב לח), אבל הגאולה לעתיד יהיה בלי סיגים, לכך וצרפתים וגו' (זכריה יג ט), וכמו שמפרשין מאמרם (סנהדרין צ"ו ע"א) או כולו חייב או כולו זכאי, (ור"ל שהזכאי יהיה כולו זכאי, והחייב כולו חייב ולא יהיה תערובות טוב ורע). וזהו הפירוש עד שירבה המסורת, ר"ל דזה יהיה בהשגחה פרטיות מאת ה' שהפושעים המעכבים את הגאולה יהיה מוסרים, ועל ידי זה יצאו מכלל ישראל כולו זכאי, ויבא לציון גואל אמן.

בפרשת בא בפסוק (שמות יא, ז) ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו. עיין במפרשים שנתנו טעם למה הבטיח להם דוקא שלא יחרץ כלב. ונראה בס"ד טעם, דכתיב בפרשת בראשית (בראשית ט, ב) ומוראכם וחתכם יהיה על כל חית הארץ, וכתבו כל הספרי מוסר בזמן שישראל עושין רצונו של מקום כל הברואים מקבלין מזונותיהם מישראל כמאחז"ל (ויק"ר לו) בראשית בשביל ישראל כו', שבשביל ישראל נבראו הכל והם המשפיעים לכל העולמות אם כן הכל מתיראים (מהם) כמ"ש התוספות יום טוב בשם הירושלמי דמקבל בוש ממשפיע ע"ש. ולפי זה כל מי שצריך לקבל יותר הוא מתירא יותר מישראל. ורז"ל אמרו במסכת שבת (קנה:) בפסוק יודע צדיק נפש בהמתו, יודע הקב"ה בכלב שמזונותיו מועטין לפיכך שהה אכילתו בתוך מעיו ג' ימים ע"ש. אם כן הכלב הוא הפחות שבמקבלין מכל הנבראים שמזונותיו מועטין מהכל. וזהו שהבטיח השם יתברך לכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו, אין לך הבטחה גדולה מזו שאפילו הכלב שהוא פחות שבמקבלין לא יחרץ לשונו, מכל שכן שאר הנבראים שהם המקבלים יותר והכל על ידי ישראל כנ"ל מכל שכן שיתיראו מישראל ומעתה אין לישראל לירא משום דבר ודו"ק:

ואפשר לזה יאמר הכתוב (שמות י"א, ז') ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו, פירוש מי מבני ישראל שהוא בבחינת "כל" שהוא שלם בכל השלמות ואין בו שום פגם שמץ מנהו. לזה לא יחרץ כלב לשונו כלל. לא מבעיא שלא יתאחז בו להדבק בו ולעשות לו רע ח"ו אלא אף שיעמוד רחוק ממנו ולא יוכל לנבוח אליו כלל ואף לא לדבר עמו טובות כי כל טובתן של רשעים רעה הן אצל הצדיקים כמאמר הכתוב (בראשית ל"א, כ"ד) השמר לך פן תדבר עם יעקב מטוב ועד רע ואמרו חז"ל (יבמות ק"ג:) בשלמא רע לחיי אלא טוב אמאי לא אלא שמע מינה טובתן של רשעים רעה הן אצל הצדיקים. ועל כן מי שהוא בבחינת "כל" בבני ישראל לא יחרץ כלב (שהוא בחינת החיצונים והרשעים הנאחזים בהם) לשונו כלל לדבר עמו מטוב ועד רע. ועל כן פירש רש"י בפסוק (בראשית ל"ט, ו') ויהי יוסף יפה תואר ויפה מראה שהיה מסלסל בשערו. ולכאורה יקשה למה יגלה רש"י ז"ל שמץ פגמו של יוסף הצדיק. ונודע אומרם ז"ל (שבת צ"ו:) הכתוב מכסהו ואתה מפרסמו. ואכן כי רש"י ז"ל בא לתרץ לכבודו של יוסף שלא יקשה בעיני הבריות אם יוסף הצדיק היה שלם בכל מאין ימצא שיתגרה בו הדוב אשת פוטיפר ולדבר עמו מטוב ועד רע. הלא ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב וגו' אם לא שח"ו בסתר עבר עבירה. ולזה מפרש רש"י שמץ נדנוד פגמו שהיה מסלסל בשערו ושכח את צער אביו. ובפגם חוט השערה הלז מצאה אשת פוטיפר שורש הרע מקום להתגרות ביוסף להסיתו לשכב עמה. ולולי זה הסילסול לא היה כח בה להתגרות עמו בכל שהוא בשום אופן כיון שמקורו ברוך ואין בו מקום אחיזה. ולזה אמרו חז"ל (חולין י"ז:) רב ששת בדק לה בריש לישניה פירוש שבדק ותיקן כל כך עד שיושבת כל לשון מלדבר עם יעקב וגו' כאמור שישבתו כל המקטריגין והקליפות הסובבים את השושנה שלא יוכלו לדבר כלל נגד הקדושה, ותאלם פיהם. כי רשעים תחילתן שלוה וסופן יסורים (בראשית רבה ס"ו, ד') שתחילת דיבורם נראה בשלוה וסופם יסורים רעים. ולזה דקדק לומר "בריש לישניה" כי אפילו הראש והתחלה שבהן שנראה טוב כי תחילתן שלוה בדק כל כך שאפילו זה לא יגע בהקדושה שלא יהיה להם שום פתחון פה ושותפות עם הקדושה.