מדרש על שמות 11:7

אלה פקודי המשכן. כל מה שהיה משה עשה היה עשה על ידי אחרים, שנאמר עבודת הלוים ביד איתמר (שמות לח כא), לא עשה אלא משנגמרה מלאכת המשכן, אמר להם בואו ואעשה לפניכם חשבון, נתכנסו כל ישראל עד שהוא יושב ומחשב שכח אלף ושבע מאות וחמשה ושבעים שקל, שעשה ווים לעמודים, אמר להם ואת האלף ושבע המאות וחמשה ושבעים [עשה ווים לעמודים] (שם שם כח). באותה שעה נתפייסו ישראל על מלאכת המשכן, ומי גרם לו, על ידי שישב ופייסן, אלה פקודי המשכן, ולמה עשה עמהם חשבון, והקב"ה מאמינו, שנאמר לא כן עבדי משה [בכל ביתי נאמן הוא] (במדבר יב ז), ומשה אמר בואו ועשו עמי חשבון, אלא שמע משה ישראל מדברים מאחריו, שנאמר (והיה כבא משה האהלה וגו') (שמות לג ט) [והיה כצאת משה אל האהל וגו' והביטו אחרי משה (שם שם ח)], ומה היו אומרים, ר' יצחק אומר לשבח היו אומרים, אשרי יולדתו של זה, מכל ימיו הקב"ה מדבר עמו, כל ימיו הוא משולם להקב"ה, והביטו אחרי משה וגו', ור' חמא אמר לגנאי, היו אומרים ראה צואר, ראה שוקים, אוכל משל יהודים, ושותה משל יהודים, וכל מה שיש לו מן היהודים, וחבירו משיבו אדם ששלט על מלאכת המשכן אין אתה מבקש שיהא עשיר, כיון ששמע משה כך אמר להן חייכם משהמשכן נגמר אני עושה עמכם חשבון, שנאמר אלה פקודי המשכן וגו'.

אבא חנן אומר משום ר' אליעזר זה חפזון שכינה, שהיה רוח אלהים חיים ממהר לעבור בארץ מצרים בחצות הלילה, ולפיכך מזהירים לאוכלו בחיפזון, ואע"פ שאין ראיה לדבר זכר לדבר שנאמר קול דודי הנה זה בא (שה"ש ב ח), וכתיב הנה זה עומד אחר כתלינו וגו' (שם שם ט), וחפזון דישראל, היינו דכתיב ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו (שמות יא ז), כדי שלא יתעכבו מחמת הכלבים, שהיו ישראל נחפזים לצאת והיו רצים ונחפזים מבית לבית לקבץ נכסיהן, וחפזון דמצרים היינו דכתיב ותחזק מצרים על העם למהר לשלחם (שמות יב לג), ואין חפזון אלא לשון בהלה, ודומה לו נחפז ללכת (ש"א כג כו), (בחפזם) [בחפזה] לנוס (ש"ב ד ד), (אדם) [ארם] בחפזם (מ"ב ז טו), וכל דומיהן:

[יב] ויקח משה את עצמות יוסף עמו (שם יג:יט). להודיע שבחו של משה, שכל ישר' עסוקין בביזה ומשה עסוק בעצמות יוסף, הד' היא דכת' ויקח משה את עצמות יוסף עמו (שם). מה הוא עמו, א"ר יוחנן עימו במחנה לויה. מי הודיע למשה איכן היה יוסף קבור, אמרו סרח בת אשר היתה באותו הדור אמרה למשה, משה בנילוס הנהר יוסף קבור. הלך משה ועמד לו על נילוס הנהר ואמר, יוסף יוסף הגיעה השעה שהקב"ה גואל את בניו, השכינה מעוכבת לך, ישר' מעוכבי' לך, ענני כבוד מעוכבין לך, אם מודיע את עצמך הרי יפה, ואם לאו הרי אנו נקיים משבועה שהשבעתה את אבותינו. מיד צף ועלה ארונו של יוסף. ויש או' נטל חרס וכתב עליו שם המפורש והשליכו ליאור, מיד צף ועלה ארונו של יוסף. והוון תמן תרין כלבין דחרשין, שרון נבחין במשה. אמ' משה עמא אתון חמין כלבון דקושט' לא נבחין וכלבין דשקרא נבחין. א"ר יודן לפם דהדין כלבא מלחית בלישניה ברם הכא ולכל בני ישר' לא יחרץ כלב לשונו (שמות יא:ז). שני ארונות היו מהלכין עם ישר' במדבר, ארונו של יוסף וארונו של חי העולמים, והיו אומות העול' אומ' מה טיבן של שני ארונות הללו, וישר' אומ' להם זה ארונו של יוסף מת וזה ארונו של חי העולמים. ואומ' העול' מונים להם לישר' ואו' להם, וכי מה דרכו של ארון האלהים להיות מהלך עם ארונו של מת, וישר' אומו' המת שהוא מונח בארון הזה קיים כל מה שכת' בארון הזה.