קבלה על שמות 11:7

ושניה כלבים צועקים רמז לשמוש הפחד שמשם הנפש המתאוה צועקת ואומרת הב הב והכלב לא ישבע לעולם. והכלב מן הצד ההוא. וארז"ל כלבים בוכים מלאך המות בעיר. ומכת בכורות היתה בחצי הלילה במשמרה שניה בתקפו של דין ונאמר שם ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו (שמות י״א:ז׳) לפיכך צוה השם ית' להשליך הנבלות והטרפות לכלבים בעבור שהם מן הצד ההוא. וכנורו של דוד היה מנגן בחצי הלילה מפני שרוח צפונית מנשבת והיא מן הצד ההוא היתה מנשבת בו מפני שאז הוא שמוש הפחד והוא מפחדו. או אולי קם לעורר את האהבה ולהמשיך כח למדתו ולעזרו בפעולתה כענין אשר זכרתי באדם בענין העזר:

תו אמר ליה, כתיב אדם ובהמה, ולא כתיב איש ובהמה. אמר ליה ולא. והכתיב למאיש ועד בהמה. אבל מה דכתיב אדם ובהמה, כמה דכתיב מן הארז אשר בלבנון עד האזוב אשר יוצא בקיר. אורחיה דקרא הוא, דנקיט עלאה מכלהו, ונמיך מכלהו. אוף הכא עלאה דכלא, אדם, ונמיך מכלא בהמה.

א"ר אבא, כד מזדווגי כחדא, לא יכלי בני עלמא למיקם בהו, ועל דא כתיב לא תחרוש בשור ובחמור יחדיו. יחדיו דייקא. ותנינן, לא יהיב איניש דוכתא לזינין בישין, דהא בעובדא דב"נ, אתער מה דלא אצטריך. וכד מזדווגי כחדא, לא יכלין למיקם בהו. מבין סטרא דלהון נפיק מתקיפותא דלהון דאקרי כלב, ודא חציפא מכלהו, הה"ד ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו. אמר קב"ה, אתון אמרתון, היש יי' בקרבנו אם אין, הרי אני מוסר אתכם לכלב. מיד ויבא עמלק.