פירוש על שמות 11:7

ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו. כבר רמזתי לך סוד משמרה שנייה כלבים צועקים והרמז שלא תשלוט עליהם מדת הדין. ואמר לשונו כענין ועולתה קפצה פיה (איוב ה טז) זהו מיד כלב יחידתי (תהלים כב כא). ואמרו רז"ל מלאך המות בא לעיר כלבים צועקים. וראיתי שכתב אחד מתלמידי רבי יהודה החסיד כי פעם אחת היה כלב זועק וזנבו מונחת בין ירכותיו והיה מהלך לצדדין מאימת מלאך המות ובא אחד ודחף את הכלב למקום אשר היה בורח משם ומת הכלב לאלתר:

לא יחרץ כלב לשונו. אוֹמֵר אֲנִי שֶׁהוּא לְשׁוֹן שִׁנּוּן – לֹא יְשַׁנֵּן, וְכֵן "לֹא חָרַץ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לְאִישׁ אֶת לְשׁוֹנוֹ" (יהושע י') – לֹא שִׁנֵּן, "אָז תֶּחֱרַץ" (שמואל ב ה׳:כ״ד) – תִּשְׁתַּנֵּן, "לְמוֹרַג חָרוּץ" (ישעיהו מ"א) – שָׁנוּן, "מַחְשְׁבוֹת חָרוּץ" (משלי כ"א) – אָדָם חָרִיף וְשָׁנוּן, "וְיַד חֲרוּצִים תַּעֲשִׁיר" (שם י') – חֲרִיפִים, סוֹחֲרִים שְׁנוּנִים:

לא יחרץ כלב לשונו. שיפחידם כמו לא חרץ לבנ"י לאיש את לשונו. והטעם שיהיה נובח או נושך. והנה בארץ לא יחרץ להם כלב לשונו ולבהמתם. ואף כי ישלח מן השמים משחית להכות בכוריהם: