Chasidut על שמות 12:13

(ב) עוד יש לומר טעם על מה שנקרא שבת הגדול. בהקדים לפרש בסדר הגדה (של פסח) חכם מה הוא אומר וכו', ואף אתה אמור לו כהלכות הפסח וכו', רשע מה הוא אומר מה העבודה האת לכם, לכם ולא לו וכו'. והנה הקושיא מפורסמת במה נשתנה שאלת חכם מהרשע, הלא אתכם הוי כמו לכם, וגם התשובה אין מפטירין וכו', הוא תמוה וצריך ביאור, ויתר הדקדוקים המבואר במפרשים. ולהבין כל זה, נקדים מה שאמרתי טעם על שהכביד ה' לב פרעה, על פי הרשב"ם דבאונס קל לא גמיר ומקנה כמו באונס גמור, ותוכן לבות ה' ויודע לב פרעה אף שבפיו נכנע לשלחם, עדיין לא הוי האונס גדול אצלו שיסכים בלב, ולזה חיזק ה' והכביד את לבו שלא שלח בפועל, עד שיסכים בלב לצווי ית', וזה היה רק על ידי מכות בכורים דהוי אונס גדול, ואז הסכים בלב והוי שחרור גמור, כמבואר היטב למעלה (ריש פרשת בא אות חי"ת) בארוכה, עיין שם. ועל פי זה ביארנו שם הא דכתיב בפרשת קדש (שמות יג יד-טז) והיה כי ישאלך בנך מה זאת ואמרת אליו וגו', מה היא השאלה והתשובה, עיין שם היטב לבלי נצטרך לכפול הדברים. ועתה נאמר, דהא זה מבואר בחובת הלבבות (שער עבודת אלקים) דאנחנו מחויבים לעבדו יתברך בעד הטובות שעשה עמנו, עיין שם. ועל כן דעת לנבון נקל שלכן על כל טובה ונס שעשה עמנו, יש מצוה שהיא העבדות על הטובה, ושיזכור בהטובה ההיא להלל לשמו יתברך, ועל כן במה שנצמח על ידי מכת בכורים, הן במה שגורשו ממצרים בחפזון על ידי זה, והן מה שאת בתינו הציל, לכאורה שורש הענין לא היו נצרך לנו, כי אחר ה' מכות הראשונות היה משלח פרעה אם לא שהכביד השי"ת לבו, ואם עשה זאת למען ספר שמו, למה מוטל עלינו חיוב מצוה עבורו, הלא זה לא נצרך מצידינו, ולא לכתוב לא ה"א ולא וא"ו, והבן. וזה שקשה להבן, אף שיודע עיקר הטעם. אך לפי מ"ש היה נצרך הכל עבורינו כדי שיהיה חירות מוחלטת, והיינו בעבור זה עשה ה' לי דייקא בצאתי ממצרים הידוע, שהיא טומאה עמוקה וצריך חירות מוחלטת ממנה, והבן זה. וכן בענין בכורים והיה כי ישאלך וגו' מה זאת, דהיינו קושיא הנ"ל דאין ענין זה לנו, ואמרת אליו בחזק יד וגו' מבית עבדים, וצריך חירות מוחלטת ואונס כמאן דלא עביד, לכך (שמות יג טו) ויהי כי הקשה, ר"ל אף שהיה משלח, מכל מקום היה בקושיא ולא בלב שלם, ולכך ויהרוג וגו' על ידי זה גמר ומקנה כי היה אונס גמור, ולכך כיון שהיה לטובתינו אני זובח וגו' (שמות יג טז), והיינו תירץ הנ"ל. ועל פי זה יתפרש גם כן הקרא (בפרשת בא) בענין פסח, אחר שגמר דיני פסח אמר (שמות יב יא-יג) וככה תאכלו אותו וגו' ואכלתם אותו בחפזון פסח הוא לה', (שמות יב יב) ועברתי בארץ מצרים והכתי כל בכור וגו' ובכל אלקי מצרים אעשה שפטים וגו', (שמות יב יג) והיה הדם לכם לאות על הבתים אשר אתם שם וגו'. דהנה מה שאמר והיה הדם לכם לאות וגו', הוא משולל הבנה מאד דכיון שנאמר אני ה', ודרשו (ירושלמי סנהדרין פ"ב ה"א) אני ולא שליח, למה יצטרך לאות שידע היכן ישראל דר, הלא הכל גלוי לפניו יתברך חשך כאור. גם מה כונת הפסוק באומרו פסח הוא לה', ומה זה הסמיכות ועברתי וגו'. אבל הנ"ל בזה, כי בענין פסח שהוא על שפסח על בתי בני ישראל וגו' (שמות יב כז), יש להקשות אותו הקושיא עצמו שכתבנו לעיל בענין בכורים, הלא לולי שהכביד ה' לבו, היה משלח מקודם ולא היינו צריכים לנס זה שפסח וכו'. וי"ל גם כן התירוץ הנ"ל בעצמו שכתבנו שם, והבן. והנה התירץ הנ"ל באמת הוא רק להשואלים שאינם חכמים, שעל כן כינהו רז"ל בשם תם ואינו יודע לשאול, אבל באמיתת הענין אין צורך לתירץ הנ"ל, ואין כאן התחלת הקושיא מטעם שאבאר. ועל פי זה יתיישב עוד קושיות, כי אם הטעם של פסח הוא על שעשה עמנו שפסח על בתינו, קשה מה הטעם של פסח הראשון, הלא עדיין לא היה הטובה הנ"ל וכי דרכו ית' לקבל ערבון (שקורין אדרויף געלד), ומי הקדימנו ואשלם כתיב (איוב מא ג). ועוד בטעם הפשוט אינו מיושב רק הטעם של פסח דרך כלל, אבל לא הפרטים. אבל האמת הוא דהקושיא הראשונה שכתבנו לעיל בענין מצה ובכורים לא קשה מידי, דבאמת אין טובה גדולה לישראל יותר ממה שנתקדש שמו על ידינו והוא אמיתית הענין, אך אין זה נכנס בלב נעדרי החכמה, לכך צריכין לתירץ הנ"ל שכתבתי, והוא גם כן אמת ואומרים אותו להם, ולמי שאינו יודע לשאול. והנה בענין פסח להטעם הפשוט על שפסח, הוי פסח לנו על שפסח עלינו. אך יש עוד טעם אחר, דעיקר הפסח היה קידוש שמו יתברך וביטול עבודת אלילים וטומאת מצרים, על כן נצטוו לקחתו בפירסום מבעשור כמה ימים, כדי שיהיה משך זמן להתפרסם ולשחוט וליתן על המשקוף וגו', כדי שיראה דמו מבחוץ לעין כל, ואין לך ביטול עבודה זרה גדול מזה. ועל פי זה יש טעם בכל הפרטים, כמו שכתבו המפרשים (עיין זוהר ח"ב מ"א ע"ב) שעל כן נאסר שבירת עצם (שמות יב מו), כדי שיגררו הכלבים העצמות ויקברם המצרים, ויהיה גמר ביטולו בידיהם כדין ע"א של נכרי ובזה נשקע טומאתם, ועל פי זה פסח הוא לה' שנתקדש שמו. ועל פי זה מיושבים כל הקושיות, דהיינו הפסח הראשון היה גם כן עבור זה שיתקדש שמו ית' ואין לנו טובה גדולה מזה, וענין אות על הבתים, היינו לאות שבטלנו ע"א וכדאי להגן עלינו, והיינו וראיתי את הדם, והבן והוא נכון. והנה מבואר במשנה דפסחים (צ"ו ע"א) מה בין פסח מצרים לפסח דורות, פסח מצרים טעון משקוף, ואין פסח דורות טעון על המשקוף וכו'. פסח מצרים נאכל בחפזון, ואין פסח דורות נאכל בחפזון, עד כאן.

ובאופן אחר נ"ל, על פי המבואר בספרים שהיה מההכרח להוציאם אז ממצרים, שאלמלי היה נשארו שם עוד היו נשקעים ח"ו, כדכתיב (שמות יב לט) ולא יכלו להתמהמה. והנה לכאורה אינו מובן דמשום דלא יכלו להתמהמה, יוציאם ממצרים שקנוים להם לעבדים קודם זמן ואין עול כתיב (דברים לב ד). אך כיון שנגזר גזירה על כל הבכורים בארץ מצרים מפני חטאם, וישראל כולם קרוים בכורים, והם חטאו כמוהם וראוי היה גם עליהם לעבור הכוס לכלותם ח"ו, אך שחס עליהם השי"ת מפני שמצרים החטיאן והוי כאנוסים. ואם כן התירץ זה לישראל, אבל לא למצרים שהחטיאן, דמצידן היו ראוים לכליה ושוב אין להם עבדים. או יאמר כיון שהיה ראוי לעבור גם הגזירה עליהם לכלותם ח"ו, רק שהשי"ת הצילם ברחמיו לכך ציוה שיהיה אות על הבתים (שמות יב יג), ולא יתן המשחית וגו' (שמות יב כג), שמע מינה שאף הם היו חייבין, דכבר כתבנו (בריש פרשת נח) דמשניתן רשות למשחית אינו מבחין וגו' (ב"ק ס' ע"א), היינו בהם צריך הבחנה שאינו טוב גמור והבן. ועוד דמכיון שהיה המשחית צריך להבחין בין בכור לאינו בכור, היה מבחין גם כן בין ישראל למצרי, אלא ודאי כמ"ש דעל ישראל היה גם כן הגזירה, והיינו ואת בתינו הציל (שמות יב כז), שמע מינה שהיה צריכין הצלה שהגזירה כללית. ועל פי זה נתיישב דאמר וראיתי את הדם על הבתים אשר אתם שם, והיה לו לומר אשר בכוריכם שם, דהא גם במצרים לא נהרגו רק הבכורים. ועוד קושיא יותר חזקה, הלא מצות פסח מפורש משום שפסח על בני ישראל, אם כן לא היה ראוי לאותה מצוה רק הבכורים דעליהם פסח. ולפי מ"ש אתי שפיר דכל ישראל בכלל בכורים, ואם כן הוי השי"ת כמו מציל מזוטו של ים דמציל לעצמו (ב"מ כ"ד ע"א), ומעין סברא זו ראיתי בספר מים יחזקאל והוא דלה לי חספא, ולפי זה אתי שפיר הא דבפרשת קדש (שמות יג ג), והיה כי יביאך (שמות יג טו), ובפרשת בהעלותך (במדבר ח יז), אינו מבואר רק שמכח הריגה של בכורי מצרים נתקדשו בכורי ישראל. ולפי מ"ש אתי שפיר דבהצלה כל ישראל שוין, רק דמצוה זה לאות כמו שהיה הריגה במצרים, וממילא יובן דהצלת כל ישראל חסד גדול. ועל פי זה מבואר המדרש הנ"ל, דאותה חמה גופיה שהיה על ישראל שחטאו כמוהם, החזיר על מצרים דאם כן היו ראוים לכליה ח"ו בעת הריגת בכורים, והשי"ת הציל ישראל לעצמו, ואם כן שלא כדין רדפו אחר בני ישראל וראוי שם להטביען, ולכך בכל המכות שהיה בהם איבוד נפשות או מאדם או מבהמה, נאמר והפליתי, דזה הטעם שהצדיק ה' שהוציאן הם ובהמתם, ומה שקנה עבד קנה רבו קודם זמנן שהשי"ת הציל לעצמו, אבל בשאר המכות לא היה בהם איבוד נפשות, ואף במכת ברד הלא הירא מעבדי פרעה גם כן הניס וגו', ואם כן אין הצלה לישראל, והבן. ועל כן התחיל בזה בראש השליחות, שלא יקשה הלא הוא קודם זמנם, לכך אמר ית' בני בכורי ישראל שכולם נקראים בכורים, ואומר אליך שלח את בני מרצונך, וכיון שהוא קודם זמן ותמאן וגו', ואני מוכרח להוציאן כעת שלא ישתקעו לעולם כנודע, על כן אנכי הורג את בנך בכורך, ואם כן מה שאני מציל לישראל שהם כולם בכורים, לעצמי אני מציל. והיינו שאנו אומרים (תפלת שחרית) כל בכוריהם הרגת, על כן ובכורך גאלת, ועל ידי זה ים סוף להם בקעת וזדים טבעת, כי שלא כדין רדפו אחרי בני ישראל, והבן.