Chasidut על שמות 12:21

ובזה אני מבאר דברי משה רבינו ע"ה במצרים (שמות יב, כא) משכו וקחו לכם צאן למשפחותיכם, ר"ל משכו הניצוצות קדושות מהצאן לכם למשפחותיכם תיכף בלי שיהיה תחלה בבחינת עבד, והיינו ע"י ושחטו הפסח וכאמור. הנה נתבאר קצת ענין הגלגול והוא חמור יותר מהגיהנם, וכמ"ש האר"י ז"ל אילו היו יודעים בני אדם צער הגלגול כו', כי אפילו הגלגול הקרוב לתיקון שהוא במדרגת צאן הוא מר יותר מהגיהנם, כי כאשר הנשמה תתגלגל באדם אינה זוכרת כלל מה היה בראשונה, אבל כשהנשמה בגלגול דומם צומח חי זוכרת מי היא ושהיה תחלה אדם המהלך בקומה זקופה, ושעכשיו היא מהלכת על ארבע ונהפך לצורת בהמה, וזה מר לה מאד יותר מהגיהנם יעוי"ש. ובזה כתבתי בפרשת ויקרא לבאר פסוק (ויקרא א, ב) אדם כי יקריב כו', והמאמר ברז"ל (חולין ה.) להביא בני אדם שדומין לבהמה יעוי"ש.

ונקדים עוד, כי לכך מתהפכין, דנמצא דהשולט בים אינו ביבשה, והשולט ביבשה אינו בים, והבדיל בינם לבינו יתברך גם בזה דהוא שליט בימא וביבשתא. והנה מי שנכרתו ענפיו והשורש קיים, יגדל עוד לאחר זמן, מה שאין כן כשהשורש נכרת. והנה על פי זה יובן צעקת ישראל שאמרו מה זאת עשית וגו', כי שם לא היה להם כח להמיתינו ולכלותינו, רק להעבידנו מכח התפשטות הענפים של שורש הטומאה, מה שאין כן בשורש פורה ראש שיש בו כח ח"ו להמיתנו, והיינו כי טוב לנו עבוד את מצרים ממותינו במדבר. והשיב משה התיצבו וראו את ישועת ה', כי גדול מכל האלקים ושליט בימא וביבשתא, וזה הוצרך כי כאשר ראיתם מצרים היום לא תוסיפו לראותם כיון שיתבטל השורש, ולזה נמשך מאמרו ית' נטה את ידך על הים ובקעהו, והיינו שיהיה רק בקיעה שיכלו לעבור, אבל ישאר ים מזה ומזה, אבל לא שיזוב מצד אחד כמו שהיה בירדן, דאם כן יבטל שם ים לפי שעה מאותו מקום ואין כאן ביטול השורש. והיינו ויבאו בתוך הים ביבשה, ולכך והמים להם חומה מימינם ומשמאלם, ואם כן שפיר וידעו כי אני ה' בהכבדי בפרעה ברכבו וגו', כי זה העיקר במקום תקפן וחזקן נשברה גדולתן. ועל פי זה תבין מה שקיוו המצרים באמרם מושיען של ישראל נלקה במים, דהבינו שהוא על ידי שורש טומאתן, ולכך מכה הראשונה היה במים. ועל פי זה תבין דברי משה אשירה לה' כי גאה גאה, היינו גדול מכל האלקים דשליט בכל, והראיה כי סוס ורכבו היינו מרכבה טמאה של מצרים, רמה בים ששם חזקן. (ותלי"ת כי כונתי אל האמת, דאיתא באגדת שמואל סוסים ורוכביהם לא נאמר, אלא סוס ורוכבו הוא השר שלהם). ועל פי זה תבין למה נקרא שבת הגדול, כי כבר כתב הטור שהנס היה שרוצים לשחוט אלקיהם. והנה קשה לפי מה שכתבתי דזה אינו רק טלה דים ולא דיבשה. אך דעיקר שבאמת היו עובדין לטלה דיבשה, שהטלה דים אינו מתקיים ביבשה, ומטעם שהוא דוגמא כמו כל הצלמים, והנה באמת היה מתפשט הטומאה על כל בעלי חיים וביותר על הדוגמא, וישראל התחילו תיכף לטהר הראשון שבראשונים להכניסו בקדושה, וכמו שפרשו המפרשים על המאמר משכו (שמות יב כא), במשיכה תקחו, אף שאין משיכה לבהמה דקה (קידושין כ"ה ע"ב), מכל מקום להוציאו מטומאה לקדושה שאני, רק לא השורש ושלא בהדרגה, והוא נס ופלא גדול והוא התחלת הטהרה והקדושה, והיה בשבת. וידוע דיום שכלו שבת הוא שבת הגדול, ואז רוח הטומאה כליל יחלוף, ומה שהתחיל אז יוגמר אז, ולכך נקרא שבת הגדול, ולפי שזה הענין מעין שבת הגדול האמיתי, והוא היה התחלה לו בשבת הותחל ובשבת יוגמר והכל הולך אחר הגמר, ולכך נתלה בשבת ולא בימי החדש, מה שאין כן בשאר ניסים, כנ"ל ברור. ועל פי זה יתפרש (שמות טו ב-ג) עזי וזמרת יה ויהי לי לישועה (שמות טו ג) ה' איש מלחמה. על פי מ"ש בנחלת יעקב (פרשת ויקרא סימן זיי"ן), הטעם ששירת החולדה הוא כל הנשמה תהלל יה (תהלים קנ ו). על פי דאיתא במקובלים שכל המינים הטהורים, מקבלין שפען מן שני אותיות הראשונות של שם הויה, והטמאים מאותיות ו"ה. והנה מצינו (חולין קכ"ז ע"א) שכל מה שיש ביבשה יש בים חוץ מן החולדה, ומה שביבשה טהור בים טמא וכן להיפך, נמצא כל מין נשפעים מכל ד' אותיות הויה, אבל החולדה דאינה רק ביבשה ולא בים, אם כן אין לה שפע רק מאותיות ו"ה ולא מאותיות י"ה, על כן אומרת כל הנשמה תהלל יה, עד כאן. ואם כן ישראל הישועה להם משם י"ה, והמלחמה באומות בכל השם כיניקת ישראל וינקתן, והבן.

ויקרא משה לכל זקני ישראל ויאמר אלהים משכו וקחו לכם צאן (שמות י״ב:כ״א).
ואיתא (מכילתא) משכו ידיכם מן הע"ז וקחו לכם צאן של מצוה. וענין עבודה זרה אצל האדם נקרא, מה שנוטל על עצמו מעט כח, ואינו מכיר איך שהכל הוא ביד השי"ת ואיך שלד' הארץ ומלואה, וכדאיתא בזוה"ק (בראשית כז:) כל הכועס כאלו עובד ע"ז, והוא מחמת מי שכועס נדמה לו שהוא הבעל הבית מזה העולם, וכמו שהמשיל בזה כבוד אזמו"ר זללה"ה, כי מי שהוא בבית חבירו ואינו מנהיג לו כסדר מסודר כמו שהוא רוצה בודאי לא יכעוס. וממילא כשיכיר שהשי"ת הוא בעל הבית מכל הדברים שבעולם, בודאי לא יכעוס על שום דבר. ורק עיקר הכעס נצמח מזה שאינו מכיר איך שהבעל הבית מזה העולם הוא השי"ת, ונדמה לו שהוא שלו, וממילא הוא כאלו עובד ע"ז. ועיקר הכעס, הציב השי"ת בזה העולם כענין דכתיב (משלי כ״ד:ו׳) כי בתחבולות תעשה לך מלחמה, וביאר בזה כבוד אזמו"ר זללה"ה כי הוא מלשון רב החובל, והיינו כמו רב החובל אשר אם רואה שהספינה נוטה לצד אחד נוטה הוא הספינה לצד השני, והגם שאם תנטה הספינה לצד שהוא נוטה ג"כ אינו טוב. מ"מ פועל זאת כדי להנצל שיעמוד הספינה על קו השוה. כך הוא כיון שיש עדיין בעולם תאות רעות, הציב השי"ת מדת הכעס, כי בזה יכול האדם להנצל מן תאוה. וכל זמן שאדם כועס כפי מה שצריך להצלה מתאוה זה נקרא רוגזא דרבנן, ומעט יותר אפילו כחוט השערה זה נקרא עבודה זרה ממש. וזה שאמר להם משרע"ה ביציאת מצרים משכו וקחו לכם משכו ידיכם מע"ז, כי במצרים היו שופעים בכל מיני טובות כדכתיב (בראשית ג) כגן ד' כארץ מצרים וכדאיתא (מכילתא) עד עכשיו אין עבד יכול לברוח ממצרים, והוא שנדמה לו שטוב להיות עבד שם מלהיות שר בארץ אחרת. ובמצרים התפשטו עצמן עד אין שיעור ולא היו מכירים איך שהכל הוא מן ד', והיה נדמה להם שההשפעה הולך להם בדרך הטבע. ובעת יציאת מצרים אמר להם משרע"ה, משכו ידיכם מע"ז, היינו שמהיום והלאה תכירו איך שהכל הוא ביד השי"ת ולד' הארץ ומלואה. והעצה לזה וקחו לכם צאן של מצוה, והיינו שתהיו אתם נמשכים אל רצונו ית' כצאן, כי צאן מורה על המשכה גדולה כדאיתא בש"ס (בבא קמא נב.) כיון שמשך את המשכוכית קנה כל העדר, וממילא שאתם תהיו נמשכים אל רצון השי"ת, תכירו איך שהכל הוא מן השי"ת. וכשישפיע לכם השי"ת כל מיני טובות, תתבררו שכלל הטובות שלכם הוא, כל היכא דאיתא בי גזא דרחמנא איתא: